כשהיית, המעיין היה שופע.
  קולות הרשרוש של המים הזכים
  על האבנים החקלקלות, נשמע בעינינו,
  מחשבותינו, וליבנו.

כשאתה התחלת לדעוך, המעיין דעך.
  רשרוש המים על האבנים החקלקלות פסק בהדרגה,
  כמו שנדמו פעימות ליבך.
  פלג המים איבד את קיסמו, כמו שעיניך איבדו את בת הצחוק.

כשלא היית יותר, לא היו עוד מים במעיין.
  המים לא זרמו יותר, מנקים כל חשש מהלב,
  כמו שליבך לא פעם יותר והצחוק המתגלגל לא רעם
  יותר בין הקירות הלבנים.
  השארת אותנו לבד, בלי יד מנחמת ומבט מלטף. לבד.

אבל עכשיו, עברו מספר שנים.  ולאט לאט מי המעיין התחילו לזרום
שוב.
  הם לא היו אותם המים. מים אחרים. אלו היו מים של געגוע לא
פוסק.
  של רצון לחבק ולראות שוב, ושל דמעות שמעורבבות עם חיוך
עצוב.

המעיין אולי ישוב לזרום,
  אבל לנצח,
     הוא לא יהיה שופע,
                כמו בראשונה.