אני יושבת, חצי שוכבת, על ערמת כביסה לבנה.
רואה טלוויזיה. לא ממש רואה. בוהה יותר נכון.
והמספרים על המסך המושלג רצים.
מספרים עם גבולות שחורים.

אני חושבת, חצי מהרהרת על חיי.
על מה שהיה. לא ממש על מה שהיה. על מה שיהיה.
והמספרים רצים עד 99.
אף פעם לא עד 100 כי אף אחד אינו מושלם, ואף אחד אינו משיג את
מה שהוא רוצה.

ואני יושבת, חושבת על הספה.
שיהיה לי הכול. לא ממש הכול. רבע זה מספיק.
והמספרים ממשיכים לרוץ, כמו בכול יום.
וכל מה שאני רוצה זה להיות מאושרת.