זה היה בדיוק לפני שבוע.
ישבנו בחדר אני אתה ועוד אחד, אני משחקת במחשב כרגיל ואתם
יושבים ליד השולחן הגדול הזה שלך.
הקשבתי לכם בחצי אוזן, מרכלים כמו זוג זקנות.
דיברתם על כל מיני שטויות שלא ממש עניינו אותי, ואז פתאום
איכשהו השתרברב המשפט "אני חושב שאני הולך להיפרד ממנה",
צמרמורת עברה בכל הגוף שלי, כאילו אמרת שאתה הולך להיפרד
ממני.
לא נראה לי שחשבת ששמעתי, וגם אם כן הרי לא ממש איכפת לך, כי
באיזשהו שלב היית מספר גם לי.
התחלתם לדבר על העניין, ואני רק ישבתי עושה את עצמי מרוכזת
במסך ורועדת בכל הגוף.
אם רק היית רואה איך רעדתי, היית מחבק חזק ולא עוזב.
תוך שתי דקות עבר לי לנגד העיניים כל העבר שלי- הפרידה, הסבל
והדיכאון והבנתי שהיא הולכת לעבור את כל הכאב הזה גם.
צמרמורת... איך היא תעמוד בזה?
לא חשבתי עליך,אתה הידיד שלי, ולא חשבתי עליך, חשבתי עליה!
מאוד כאב לי כי ידעתי בדיוק מה היא עומדת לעבור.
רציתי לרוץ לספר לה כי אולי זה ימנע ממנה את הכאב, לדעת מזה
כמה שיותר מוקדם, אבל לא יכולתי כי זה לא מתפקידי או מזכויותי
לעשות כזה דבר.
אז רעדתי, ישבתי שם ורעדתי בשבילה, והיא בקושי מכירה אותי,
בשבילה אני סתם עוד ידידה שלך (שסביר להניח שבגלל זה היא לא
ממש מחבבת אותי).
אחרי כמה זמן שמת לב שמשהו קרה לי, ושאלת מה? אמרתי שהכל בסדר
ואתה שמכיר אותי כל כך טוב לא האמנת, אז המצאתי משהו על כאב
בטן כי ידעתי שלזה בטוח תאמין, ושתקתי.
עבר שבוע מאז, אתה עוד לא נפרדת ממנה וכל יום אני רואה אותכם
ביחד, כרגיל.
היא מחייכת כל הזמן ורואים שאתה עושה לה רק טוב.
אתה כנראה לא החלטת אם להיפרד או לא, היא לא יודעת אפילו שאתה
חושב על זה, ואני?
אני לא יכולה להגיד כלום,אבל אני יודעת כמה זה יכאב לה כשזה
יקרה ואני כואבת במקומה.
כל פעם שהיא מחייכת אני רועדת מחדש כי אני יודעת שזה עלול
להיות החיוך האחרון שלה בזמן הקרוב.
לא פלא שקר לי הרבה בזמן האחרון.