בכל השנים שעבדתי כמורה בחטיבות הביניים והתיכונים, זו הייתה
השנה הכי מוזרה בחיי- שבה גיליתי חלק נסתר מעצמי, שלעולם לא
עלה בדעתי שאמצא.
שבוע לפניי תחילת הלימודים חגגתי את יום הולדתי ה-30. אותו
יום הולדת הגעתי למצב של חוסר אונים- הסתכלתי על כל מה שעברתי
בחיי, כל מה שאישה בגילי עוברת; שנות העשרה המוקדמות שהיו
מלאות באהבות קיץ, שגעונות, טלטוליי לב ואיבוד בתולין, עד
שירותי בצבא שהיה טעון בקשר ארוך ורצוף שנמשך שנתיים וחצי,
שבסופו של דבר שבר לי את הלב לרסיסים. שנות העשרים שבאו בעצם
בכדיי לפצות על שברון הלב שהיה בי, והיו תלויות באוויר, מצאתי
את עצמי כל לילה במיטה שונה, כמו כל בחורה בגילי, וגיליתי את
כוחי כאישה צעירה. מצאתי את עצמי עושה את כל מה שאמא שלי חינכה
אותי לא לעשות כשהייתי ילדה; לא לעשן, לשמור על הגוף שלי, לא
לעצור טרמפים- ולא לדבר עם זרים, במיוחד לא לפתוח להם את הדלת,
או את דלת חדר השינה בפגישה הראשונה...
העבודות המתחלפות במלצרות עד גיל 26, שבו הצטרפתי ללמידת
ההוראה ולמשרד החינוך. אף פעם לא רציתי ליהיות מורה, אבל מישהי
שהייתה פעם נורא קרובה לליבי (זוהר) גרמה לי להבין שאוליי זה
היעוד שלי, לעזור בחינוך הנוער של היום- בכדיי שלא יגדלו לעשות
את השטויות שהדור שלי היה עושה.

קיבלתי את רשימת התלמידים שאני אקבל, כתה ח4, באותו ביה"ס שאני
למדתי כתלמידה- מקיף אזורי הוד השרון. למדתי את סיפורו של כל
ילד, היו לי בכתה שניי אתיופים, אמריקאית אחת שלא מזמן עלתה
ארצה, כמה ילדים שיש להם ליקויי למידה, והשאר תלמידים בינוניים
ומעלה, כתה טובה לפי מה שהבנתי מעמוס- שהיה המחנך שלהם בכתה ז.
בסה"כ כתה נחמדה, לעומת שנה שעברה שאני יכולה להעיד: רוב
התלמידים היו צריכים להישלח לחינוך מיוחד.

היום הראשון ללימודים

קמתי בבוקר, התקלחתי מרלחת ארוכה וחמה, לבשתי ג'ינס וחולצה
כחולה צמודה. הסתכלתי במראה על הגוף שלי- שפתאום היה נראה לי
אחר וזר, כאילו לא היה שלי, כאילו היה שייך למישהי אחרת, איפה
הגוף שהיה לי בצעירותי? שבנים היו רודפים אחריו, ועכשיו הוא
התמלא מעט, ואני לא רוצה אותו. דמעות קטנות ניגרו מעיניי, על
הנעורים שהלכו ממני ולא ישובו עוד. שטפתי את הפנים, התאפרתי
וישבתי לשתות כוס נס, עישנתי סיגריה ויצאתי החוצה- מלווה עם
התיק השחור והמורתי שקיבלנו  מתנה לפסח. נכנסתי לאוטו, התנעתי
לאט, ונסעתי. כל הדרך לביה"ס ליווה אותי הדיסק הישן של משינה,
כשאני נזכרת בליל האהבה בצמח, בגיל 21 המתוק שאחריי הצבא.

הגעתי לביה"ס, עליתי לקומה השנייה ונכנסתי לכתה שעליה היה כתוב
בבורדו "ברוכים הבאים לכתה ח4", לפניי שפתחתי את הדלת שמעתי
קולות וציחקוקים, נזכרתי בכל החברות שהיו לי בחטיבה, איך גם
אנחנו היינו משתוללות. ברגע שפתחתי את הדלת ניהיה שקט מבחיל,
כולם התיישבו במקומות והביטו בי. חייכתי והכרזתי "בוקר טוב
לכולם, אני תמר, ואני אהיה המחנכת שלכם בשנה הקרובה... בואו
נעשה סבב שמות קצר, כל אחד יאמר לי את שמו ומדוע קוראים לו כך,
ומה הוא אוהב לעשות." כן, כך כל שנה חדשה הייתי מתחילה, עם סבב
קצר שכולם היו מתלוננים עליו. כל הכתה צחקה, ואחד שבמהרה התברר
כי הוא ליצן הכתה ואחד ממניהגיי הבנים, קם ואמר "אני המלך שלמה
ואני אוהב לעשות ביד", כל התלמידים צחקו, מן להגים ושטויות של
כתה ח', לאט לאט נרגעו והתחילו להגיד את שמם, על הסיבות מדוע
קראו להם כך ומה הם אוהבים הם וויתרו והתעלמו, ואני הקשבתי
ברצינות לקולו של כל תלמיד, שמו ואופן הדיבור שבו הוא פונה
אליי... כבר אחריי שתיי דקות הבחנתי מי זו מלכת הכתה, יעל קראו
לה, את מלך הכתה- שלמה, הבנות שהיו משתרכות אחריי יעל, שניי
האתיופים סמר ואלי, והאמריקאית החדשה שהייתה בלונדינית ותכולת
עיניים (כמו שצריך), שרה, וכל השאר. ורק אחת הייתה שלכדה את
תשומת ליבי, קולה היה מתוק וצרוד גם יחד "אני שירן" הביטה בי
בחיוך שובב, היו לה עיניים ירוקות ענקיות, ריסים ארוכות
שהתבלטו במסקרה שחורה, אף ילדותי וטפשי שהיו מסביבו מעט נמשים,
שפתיים דקות שהיה עליהם גוון אודם חום, שיער שחור חלק שהיה
אסוף לקוקו ארוך, שאצבעותיה לא הפסיקו לשחק בו וגופה היה
ילדותי למדיי ועם זאת זקוף, היא הייתה רזה, טיפונת מלאה בבטן,
חזה קטן אך היא גרמה לו להיראות משמעותי. היא הייתה יפיפיה,
הדבר היפה ביותר שראיתי בחיי.

בחודשיים הראשונים של השנה גיליתי להפתעתי שהכתה שקיבלתי מקבלת
יותר ויותר משמעות בחיי, יעל, מלכת הכתה, הייתה מסובבת את כל
ראשיהם של הבנים בכתה ובכל התיכון עצמו, שלמה תמיד היה מצחיק
אותי ולא הייתי מסוגלת לצעוק או לכעוס עליו. פעם ביום הייתה לי
איתם שעת חינוך, וכל פעם שהייתי מביטה לכיוון השורה האחרונה,
היו נלכדות עיניי בעיניה של שירן, בקולה ובצחוקה שהיה תמיד
שובר את הדממה. כל יום הייתי חוזרת לבית, ומעלה באובך מחשבתי
את שירן מולי- צוחקת ושובבה. יצא לי לאחר חודשיים לדבר עם
שירן, ביום רביעי אחד, כשניהלתי שיחות היכרות אישיות עם כל
תלמידיי הכתה, היא נכנסה בתורה לכתה הריקה, הביטה בי וחייכה,
שמה את התיק הורוד שלה על השולחן והתיישבה על הכסא, כשהיא
משחקת בשיערה האסוף ומעוררת בי תחושות רחוקות.
-"מה שלומך שירן?" שאלתי אותה מצפה לשמוע תוך שניה את קולה
המתוק והצרוד, -"למה את שואלת?" נשארתי המומה מהישירות שבה היא
הביטה אל תוך שפתיי, ורק לאחר דקה היא המשיכה, "אצלי הכל רגיל,
לימודים- את יודעת." הסתכלתי על חולצת הקטיפה השחורה שהקיפה את
בטנה, צץ לו ממעטה החשיכה עגיל לבן בטבורה, ועורה לבן עם
סימניי שיזוף -"תמר?"-
היא הבחינה בי בוהה בה וחייכה אליי,"עשיתי אותו באילת בחופש,
יפה לא?" -"זה לא כאב לך?" הרגה אותי המחשבה שמישהו יכאיב
לגופה הילדותי בתקיעת מחט, -"לא, שטויות" , "ותגידי איך המצב
בבית?"  לפי מה שהיהי ידוע לי- לשירן היו שלושה אחים גדולים,
ואבא שאף פעם לא היה בבית, אימה נפטרה לפניי 4 שנים בעקבות
גידול סרטני. "בבית? כרגיל. תמר אני צריכה לזוז, אנחנו נוכל
לדבר בפעם אחרת?" -"כן, ברור,תשמרי על עצמך שירני." היא הביטה
בי וחייכה ריח גופה עוד ניכר באפי לאחר שהלכה וסגרה את הדלת,
שירני שלי, מה יהיה, את לא יוצאת לי מהראש. אספתי את הדברים
שלי ולפתע שמתי לב לתיק הורוד והמצועצע שהיה מונח על השולחן
מאחוריי, התיק של שירן. היא בטח כבר יצאה מהשער, אני אביא לה
אותו מחר.

"תמר-- תמר!!!" צעקו לי מהמגרש, זו הייתה שרה, האמריקאית - "מה
קרה שרה?" - תמר, שלמה כל הזמן מעצבן אותי, את יודעת, נוגע
בי." כן, כו, גם אני זוכרת בילדותי את הבנים המתבגרים שהיו
מטרידים אותי, ונוגעים בי בכל הזדמנות, ואני לא נרתעתי. חייכתי
אל שרה המבוהלת ולחשתי לה "זה יעבור, ככה זה פה בארץ, נוגעים
בכל דבר עם הידיים, זה יעבור, אל תדאגי." פניתי ללכת כשפניי
נחו על השומר שחייך אליי בשתיקה. נכנסתי אל החניה, ונסעתי
לבית.

החניתי את המכונית בחניה, הוצאתי את התיק שלי יחד עם התיק
הורוד של שירן, ועליתי במדרגות של הבניין. נכנסתי לדירה כשאני
מניחה את שניי התיקים בחדר השינה, הורדתי נעליים, התפשטתי
ונכנסתי למקלחת. היבטתי במראה הגדולה ששיקפה את גופי, דמעה אחת
ירדה לי במורד הלחיים. פיזרתי את השיער האדמוני שנדף ממנו ריח
של קיץ, ונכנסתי להתקלח. המים ששטפו אותי מכל החששות והעבירו
בי צמרמורת, היו חמים וקרים גם יחד, כמו קולה של שירן, וגופה
הילדותי שהיה חסר לי בכל דקה- לעומת גופי שהיה שונה לי כל כך
וזר. פתאום צלצל הטלפון מין צלצול עייף, עטפתי את עצמי במגבת
ויצאתי אל הסלון- הרמתי את השפורפרת כשטיפות גדולות נופלות
ממני, וכפות רגליי כבר השאירו את חותמי בכל רצפת הבית,
-"הלו?"
-"תמר?" צמרמורת עברה בגופי כששמעתי את הקול המהפנט, ליבי פעם
במהירות ואני ידעתי שזו אותה ילדה שמתרוצצת בנשמתי ונוברת בתוך
ליבי,
-"תמר? זו שירן" חיוך עלה על שפתיי שהיו לחות ורטובות מהמים
החמים,
-"שירני? מה קורה?"
-"תמר, אני חושבת ששכחתי את התיק שלי בכתה, יש לך מושג אם יש
מישהו עדיין בביה"ס? שאני אלך לקחת אותו..." היבטתי אל עבר חדר
השינה,
-"הוא אצלי בבית שירן, את יכולה לבוא לקחת אותו ממני אם את
רוצה"
-"לבוא אלייך? את בטוחה?. טוב את גרה ליד יעל, לא? ברחוב
השנהב..." היא יודעת היכן אני גרה, כמה פעמים היא עברה פה מתחת
לאף שלי ולא ידעתי, מה הייתי עושה אם הייתי יודעת...
-"כן, ליד יעל. בניין לידה קומה שנייה. אני מחכה לך."
-"טוב, עכשיו 15:00 אני אבוא בערך עוד שעתיים אחריי האוכל."
-"אין בעיה, אני פה."
-"ביי תמר."

הנחתי את השפורפרת כשאני רועדת כולי ושטופת זיעה, נכנסתי שוב
להתקלח- וכשיצאתי כבר לא עמדתי מול המראה, עמדתי בחדר השינה,
בוהה בתיק הורוד שהיה רקום עליו בשחור שם שהדהד בראשי כבר
חודשיים, "שירן".

התיישבתי על המיטה ולקחתי את התיק אל בין זרועותיי, פתחתי אותו
והיה מונח בתוכו סריג לבן שנוצרו בו כתמים כחולים- היא בטח שמה
אותו בטעות בכביסה צבעונית. בשתיי ידיי לקחתי את הסריג והרחתי
אותי, ריח מתוק של נעורים היה מוחבא בו, ריח שהיה פעם קרוב אל
ליבי, ועכשיו הוא קרוב אל שפתיי. לקחתי את היומן שהיה בתיק,
יומן קטן, ורציתי כל כך לקרוא בו הכל, לדעת הכל על הילדה שלי,
על שירן. אבל החזרתי אותו לתיק, וגם את הסריג. הנחתי את התיק
בסלון והתלבשתי, שמתי מכנס לבן וחולצה גזורה שהבליטה את מה
שצריך. חיכיתי וחיכיתי, השעה הייתה כבר 18:00 ושירן לא הייתה.
כעבור 20 דקות נפתחה דלת הבית שלי, לא נעלתי אותה.
                     
                     

שירן עמה בפתח, לבושה בג'ינס צמוד וגופייה אדומה, העגיל הציץ
מעל הבטן העגולה, ושיערה היה פזור ורטוב, וריח מוכר של ילדות
פרץ ממנה. היא חייכה והביטה בי, והעיניים הירוקות שלנ כאילו
בלעו אותי, היא הייתה מאופרת קלות, רק מסקרה שהבליטה את ריסיה,
והחזה שלה עמד טיפונת מתחת לשוליי הגופיה, פס של שיזוף עוד היה
ניכר בכתפיה. היא עמדה בזקיפות והעבירה יד בשיערה;
-"מצטערת שלא דפקתי, חשבתי מה יקרה אם את באמצע משהו ואני אכנס
בשקט, אוליי את תצאי מריכוז." ואני היבטתי בה, היא כל כך יפה,
כמו מלאך שעיניו הם עיניי השטן.

היא התיישבה על הכורסא, ואני קרבתי אליה עם כוס מיץ גדולה,
התישבתי והיבטתי בפה הדק שלה שלוגם מהכוס ומידיי פעם שמתי לב
ללשון הורודה שנגעה בשוליי הזכוכית. היא לקחה את התיק והביטה
בי, פתאום צחקה והשתתקה. ואני רק היבטתי בה, רק רציתי לגעת
בגוף הנעורים, בשירן. היא התיישבה לידי, ואני, כאילו נכנס בי
השד, קירבתי את גופי אליה, רכנתי מעליה כמו נחש על טרפו- עיניה
הביטו בי בעורמה וחיוך קטלני הפך אותה למשותקת- כאילו לא היו
בה חיים. ליטפתי את שיערה השחור, הרחתי את הבושם העדין שלה,
קירבתי את פניי- וטעמתי בחוזקה משפתיה שהיו מתוקות ונשיקתה
צורמת וחריפה הייתה, פתאום כאילו חזרה לחיים, שפתיה עטפו אותי
במרירות וכאב, והלשון הקטנה שטיילה בתוך פי שרפה אותי
בחריפותה. לאחר דקה היא הדפה אותי, והביטה בי בעצבות.
כל כך רציתי לתפוס אותה בין ידיי, לאחוז בה ולשאוב את נעוריה
שלה אל תוכי, אך היא לקחה את התיק שלה ויצאה מהבית. ואני,
כאחוזת טירוף נפלתי לרצפה, ועיניי בערו מדמעות עצורות. העברתי
את ציפורניי על בטני ושרטתי בכוח את הבשר האדום.
ורק רוע נזרע בי, ונשארתי קרועה.

כבר מהיו למחרת, לא הלכתי לביה"ס, כולם התקשרו והשאירו הודעות,
אבל לא עניתי להודעות ולצלצולים, נשארתי על הספה מביטה בתקרה.
החלטתי לברוח מכל הרעש, פחדתי שפתאום כולם ישמעו על מה שקרה,
נסעתי לת"א, בלי לתץת הסברים לאף אחד. שכרתי דירת חדר והתחלתי
לשקוע בעצבות. מצאתי עבודה בתור קלדנית במשרד של יוצרים
וסופרים, והיה שיר אחד שגרם לי זעזוע, שאחד הכותבים נתן לי
לקרוא, ובשיר היה מסופר על זקן שהלך אל מעיין הנעורים, דרך
ארוכה הוא עשה, מסע בין שנתיים, וחמישה מטרים לפניי שהגיע
למעיין נפל ומת מרוב תשישות.
וגם אני חיפשתי את מעיין הנעורים, ונגעתי בו. שתיתי ממנו אך
מרוב הלהט והכאב, מימיו עשו בי הפכים, וזקנתי יותר. והיום אני
מביטה במראה קטנה שתלויה לי מעל המיטה, ורואה אותי, למה
נהפכתי, קמטים מילאו את פניי, וגופי הצטמק והתרחב כל שניה,
כמטורפת הייתי בעיניי כולם. בסה"כ רציתי את שירן- את נעוריי
בחזרה.