לפעמים, כשהכל מושלם אז פתאום בלי שום סיבה מחפשים סיבה למריבה
חופרים וחופרים וממציאים.
והכל עדיין נשאר מושלם כמו מקודם, מיוחד אבל רק בפנים אצלנו
הכל מתמלא ערפל ושחור.
מגיעים למצב בלתי אפשרי כמעט, אבל הוא אפשרי הלא אנחנו נמצאים
בו, מצב בו אנו מאושרים באמת באמת מאושרים אבל הדחף הזה מבפנים
שמושך אותנו מטה ודוחק בנו את ההרגשה הנוראית הזו והרצון למות
לא מאפשר להמשיך הלאה.
ולא רוצים להרוס את המושלם הקיים ולא רוצים שהאחד יילך ולא
יכולים גם להאמין שזה באמת אמיתי.

לפעמים, כשפוגשים באחד למראית העין הוא לא מה שמחפשים כשבעצם
במשך כל הזמן הוא הדבר שחיפשתם כל ימי חייכם.
שנים על גבי שנים, הוא נמצא מול עיניכם מתחת לאפכם, רואה את
ההתנסויות והשלבים הטעויות והמכאובים.
שנים על גבי שנים אנו טועים ומבזבזים את זמננו עם נוכלים
ונצלנים שלא שווים את הציפורן שלנו ללא הידיעה שהכל יכול
להשתנות בבחירה נכונה אחת.

לפעמים, לא מגיע לכם להמשיך כאן בעולם הזה ועדיין אתם כאן לאחר
מליון מחשבות ואיומים של עזיבה.
אתם עדיין כאן כי אתם מפחדים וכי כנראה זה הגורל שלכם להמשיך
במסלול הסבל הנורא שכנראה הגיע כבר לקיצו והפסיק להכאיב אך אתם
הורסים הכל ומחפשים בכוח איך להוציא משם את הכאב כי זה כל מה
שאתם מכירים.

לפעמים, הקנאה אוכלת אותכם מבפנים והורסת אותכם לאט לאט כמו
תולעים בביטנו של כלב.
ואז הדברים הכי לא הגיוניים משתלטים והכל נראה פתאום הגיוני.
הרוע משתלט על המחשבות ואין כבר טוב ורע יש רק רוע.
מחשבות שלמות שנועדו לסכסך ולחשוב על הגרוע מכל.
בכי שפורץ כך סתם מכל שטות הכי קטנה שבאותו הרגע מתנפחת לכדור
פורח ונראית לעין כסוף העולם.

לפעמים, הפתרון שנראה הכי טוב הוא הפתרון הכי גרוע.
ושיקול הדעת שלנו מוטעה בכוונה תחילה על ידי כוחות הרוע הללו
החבויים בנו מבפנים.
אנחנו מרגישים דבר אחד והמחשבות אומרות דבר אחר סותר לגמרי,
אבל אנחנו אומרים לעצמנו שזה לא יכול להיות כי אנחנו מרגישים
וזה כל כך אמיתי זה באמת אמיתי אז למה כל המחשבות המטעות
והמרושעות הללו?
מדוע יש בנו קול שרוצה רק להרע לנו?
קול שכנראה אנו יצרנו ובשביל מה, להגן? אז מדוע הוא רק פוגע?