זה מוזר כי אני זוכר את הכל אחרת. כאילו פעם הכל היה הרבה יותר
קל. הבנים רצו את הבנות והבנות לא רצו את הבנים. הבנים רצו
לזיין והבנות רצו פרחים, או משהו בסגנון. שנים על גבי שנים
שמחדירים לנו בסרטים ובטלוויזיה שבנות לא רוצות אותנו בכלל.
פמיניסטיות נוראיות כאלה שמספרות לעולם כמה שגברים הם יצורים
נחותים עם מוח חד-כיווני. אני זוכר את כל זה כי אני התיימרתי
להבין את הצד שלהן. להיות הבן הרגיש. זה לא מדויק לומר שבנות
לא רצו בנים, זה פשוט מצב מוזר כזה, בו הן לא מוכנות להודות
בזה עד שהן בטוחות שאתה לא רוצה אותן רק "בשביל זה". אחרי
תהליך שאורך זמן, אחרי שזיבלת להן מספיק, הן הורידו את המגנים
(ואת התחתונים), וראית שהן רוצות הכל, בדיוק כמוך. משום מה,
למרות שכל בן ראה את זה, לאחר מכן, בשיחות עם חברים, תמיד
מישהו יגיד שבחורות לא מעוניינות, וכולם יסכימו. כן, בחורות לא
רוצות את זה בכלל, הם יגידו, ואתה, שבילית את החודש האחרון
בשכנועים למיניהם, וסוף סוף הבנת שהבחורה כן רצתה את זה, רצתה
את זה לכל אורך הדרך למעשה, תגיד להם שהם טועים. לא, זה ממש לא
ככה, בחורות רוצות את זה בדיוק כמונו, אתה אומר להם, וחוטף זרם
של קללות וגיחוכים.

והיום, שנים לאחר מכן, אני עדיין מתיימר להבין. אני עדיין
הבחור הרגיש. עד כדי כך רגיש, למעשה, שאני אפילו לא מטריד
בחורות עם משפטים מטופשים ונדושים בפאבים. אני בוחר לתת להן
לעמוד שם בשקט. אני בוחר לבהות בהן כמו אידיוט וללכת הביתה שעה
אחר כך. אני בוחר שוב ושוב לחזור למיטה ריקה. למה? כי יש לי
בעיה עם זיונים. לא יכול לזיין ככה סתם. מה לעשות, לא בנוי
לזה. לא מאמין בזה, מסרב לעשות את זה, מסרב לתמוך בזה, מסרב
להכיר בזה. כזה אני. אלא אם כן כמובן, הבחורה מסכימה מראש.
רגיש רגיש, אבל לא טמבל.

אז אני נוסע לקנות הגנה. פרוטקשן, כמו שרבים קוראים לזה. עוד
נושא משונה, כי אני זוכר את הכל אחרת. פעם היה הרבה יותר קל.
נכנסתי, חייכתי, קניתי, יצאתי, הלכתי, הגעתי, עמד לי, זיינתי
וזה היה כל הסיפור. היום, מצאתי את עצמי עומד שעה בכניסה
לחנות, מהרהר, חושב אם בכלל שווה לקנות, אם בכלל ייצא מזה
משהו, מה המוכרת תחשוב עליי, ושאר שטויות. הרי מה הסיפור?
המוכרת אמורה, לפחות, להעריך או לקרוץ לי או משהו כזה, אלא אם
כן היא זקנה מרופטת שיצאה נגד כל המין הגברי. כולם אמורים
לשמוח בשבילי, אפילו להתגאות. אז אני נכנס, הולך בביטחון לעבר
המדף הנכסף. אתה הולך להסתכל, לבחור וללכת, אני אומר לעצמי.
אני מגיע, נעמד מול המדף ומסתכל על אינספור מינים וטעמים.
טעמים? לא צריך להיסחף. ניקח משהו סטנדרטי, קונבנציונאלי,
נורמאלי, מחוספס להנאה מוגברת, מגיע בתוך מטבע זהב כזה,
דובדבנים ושרי. קיבינימט, נסחפתי. אני עומד שם, מנסה להחליט,
כשלפתע אני שומע קול נשי מאחוריי. אני מסתובב, ומולי עומדת
נערה צעירה, מדהימה ביופייה, ששואלת אותי אם אני רוצה להיווכח
למה הסבון הזה הוא הסבון הטוב ביותר בשבילי. סבון. אני עומד
מול מדף מלא קונדומים והגברת מציעה לי סבון. אני היחיד שרואה
את זה בתור עלבון? מה, אני עד כדי כך לא אמין? כאילו שאני בחור
שנכנס לסופר פארם ועומד ומסתכל על קונדומים ומשתדל שכמה שיותר
אנשים ייראו אותי ויבינו שאני מזיין. כן! כן! אני מזיין! תראו
אותי! אני עומד פה וקונה קונדומים! כי אני צריך אותם! בשביל
לזיין, אתם מבינים! מה זה? מי היא חושבת שהיא? היא ממשיכה
לעמוד שם, עם הסבון ביד וחיוך בפה. אני עומד שם עם חפיסת "דקים
במיוחד להנאה משופרת" ואדום בלחיים. ואני בחור רהוט, כן? בעל
אוצר מילים שופע. אני יודע מה לומר למי והיכן, ואין לי בעיה
לומר הכל על כלום בשום מקום, גם בסופר פארם לבחורה עם סבון או
בלי. לכן בחרתי לומר לה כמה אמממ ואההה, וקצת בלה בלה כאלה,
וברחתי כמו משוגע. אני משוכנע שהמטורפת רדפה אחריי, חדורה
במטרתה לשכנע אותי שאכן זה הסבון הטוב ביותר בשבילי. היא בכלל
לא ראתה את הקונדומים. היא לא רוצה לראות. היא רק רואה אותי.
היא יודעת שהסבון הזה בשבילי. כן, בשבילי, זה שעושה ביד כל
היום. לא זה שמזיין.

נחנק ומתנשף, אני מגיע לקופות. פה אמור להגיע הקטע הזה. אתם
יודעים על מה אני מדבר. הקטע הזה שמופיע בכל סרט נעורים
אמריקני, בו הבחור קונה קונדומים והוא נורא נבוך ומודע לעצמו
בגלל כל הסיפור, ודווקא על החפיסה שהוא לקח, שהוא התאמץ כל כך
להסתיר עד שיגיע איתה לקופה, איתה זחל בין המעברים מבלי
להיראות, דווקא עליה אין מחיר. ואז כל המוכרים מגיעים לדבר על
זה, וצועקים "מחיר!" במערכת כריזה של החנות, וכולם מגיעים,
במקרה גם ההורים שלו, כי גם הם היו במקרה בחנות, והסבא
והסבתא מגיעים, ביד של הסבא יש שמן אירוטי והסבתא מחייכת כי
היא סבתא מודרנית ומגניבה כזו, כמו שיש רק באמריקה. אז לא, זה
לא מה שקרה לי. לא כי זה בלתי אפשרי והמקום היחיד בו זה יכול
לקרות הוא סרט גרוע, אלא בגלל שבדקתי אם יש מחיר על הקופסה כבר
ליד המדף. 26.99. רוצה לזיין? שלושים שקל, בבקשה. זה המחיר.

אני מחכה בתור לקופה. כבר שעה שהיא שם, איזו אישה עם תינוק
נוראי. היא מנסה לשכנע אותו לתת לה את העטיפה של השוקולד כדי
שהמוכרת תעביר אותו במכשיר הזה, והוא צורח ומקיא עליה והיא
מאוד מצטערת והיא תנקה (כן בטח) ואני עומד שם עם קופסה של
קונדומים שנדמה שגדלה בכל שנייה שעוברת.

תורי. אני נעמד מול המוכרת. ערב טוב, אני אומר, והיא רק
מחייכת. אני מניח את הקופסה על הדלפק, מחייך. היא מסתכלת עליי,
מחייכת, מסתכלת על הקופסה, וככה סתם, החיוך נעלם. מה זה? היא
שואלת אותי, מה בדיוק אתה מתכנן לעשות עם זה? שוב, רהוט, אני
מצליח למלמל איזה מה? עילג כזה, ומקווה שלא שמעתי טוב. מה
"מה"? מה אתה חושב לעשות עם הדברים האלה? היא שואלת, שומעים
שהיא כועסת. אני עונה לה שאני לא בטוח שאני מבין את השאלה, ואם
היא תוכל פשוט לקחת את הכסף ולהחזיר לי את העודף שלי אני אסתלק
במהירות האפשרית.
כן? היא צועקת, זה מה שאתה רוצה, אה?! פשוט להסתלק מכאן עם
התועבה הזו וללכת לאן בדיוק?? לפרחה שלך? לזיין את הפרחה שלך?
זה מה שאתה רוצה, נכון? אז תדע דבר אחד, אדוני, היא אומרת, תוך
כדי פתיחת הקופסה, אני לא מתכוונת למכור לך את הגועל נפש הזה!
וזורקת את תוכן הקופסה לאוויר. עשרות קונדומים נוחתים על אנשים
שממתינים בסבלנות בתור, אני עומד שם המום לחלוטין, לא מודע
למצב, ולימור הקופאית צורחת גסויות וזורקת עליי קונדומים. גם
אני רוצה שמישהו ייקנה בשבילי קונדומים! היא צורחת, גם אני
רוצה! לא מגיע לי, היא שואלת את הצופים ההמומים ומתחילה לדפוק
את הראש בקופה, משחררת דינג דינג דינגים לחלל החנות. לימור,
אני אומר לה, לימור, תקשיבי, דינג אני לא יודע מה הסיפור כאן
אבל דינג אני בטוח שזה לא קשור אלייך דינג ואת סתם מגזימה
דינג דינג בקשר לזה, אבל שום דבר לא עזר, לימור לא הפסיקה
להתפרע.

לקחתי את הרגליים וברחתי. לא ידעתי מה לעשות, אני לא בדיוק טוב
במצבים כאלה, עד כמה שמצבים כאלה קורים באמת, והייתי די בטוח
שלא בריא, לא לה ולא לי, להמשיך לעמוד שם.

אבל בעצם, זה כל הסיפור. הכל זה עלינו. בחורים רגישים ובחורים
לא רגישים. בחורים המודעים לצרכי האישה, ובחורים שמודעים
לדחפים שלהם בלבד. בחורים שמזיינים, ובחורים שבוהים והולכים
הביתה לבד. בחורים שמתקשרים יום למחרת ובחורים שלא. בחורים
שאומרים יפהפייה ובחורים שאומרים כוסית. בחורים שקונים
קונדומים, ובחורים שבורחים מחמתה של קופאית מטורפת. בחורים עם
קונדום בודד בארנק, ובחור אחד, בודד, שאחד הקונדומים שהקופאית
זרקה נתקע לו בין השיניים מבלי ששם לב לכך. וכך, יש תקווה
לאותם בחורים. אותם "רגישים". אותם אפסים, כביכול, שיש להם
בעיה עם זיונים. אולי איזו קופאית תזרוק להם רמז, בצורת קונדום
בשיניים. אולי הם יבינו. אולי אני הבנתי. ואתם? אתם יכולים
להיות בטוחים בשני דברים: אם הבנתם את מה שאמרתי, אז כלל לא
אמרתי את זה, ומה שכן ניסיתי לומר, בטוח לא הבנתם. זיון נעים.