דיויד:
מה קרה? מה? מי אלה האנשים האלה? ולמה כואבת לי כל כך הרגל?
הוא קם מהמדרכה ומסביר לי שלא ראה אותי, שהוא מצטער בזמן
שחברים שלו צוחקים בצד. כנראה נתקע בי. לא ראה אותי. לא ראה
אותי. בעולם הזה אני כמו אוויר. וסוף כל סוף ישנתי טוב, סוף כל
סוף נרדמתי.
ליאור.
ליאור, אני שוב ממלמל לעצמי ולאט פותח את העיניים, ועכשיו כבר
בוקר בתל אביב, כבר בוקר פה באבן גבירול ואנשים הולכים.לפעמים
הם מסתכלים למטה אלי לפעמים אפילו להסתכל לא נעים להם. אלוהים
אדירים,עוד יום. אתה מבין, אני מדבר אל האוויר של אמצע דצמבר.
הבעיה בחיים המודרנים היא שהם לא יציבים. הם לא משאירים לך
מקום לנשום והופס! אתה כבר לא שם, כבר איפשהו אחר, כבר בלעדיה,
כבר בלי חלוקים רכים עם ריח של מרכך כביסה שהעוזרת מביאה לפני
כל מקלחת.
הדאגה היומית שלי לאוכל בטח תיפתר. היא עוד מעט בטח תעבור פה
במסלול הקבוע שלה לעבודה, תשאל לשלומי ותתן כמה גרושים שיספקו
לי עוד לילה. אולי אפילו עוד יום אם יתמזל מזלי. היא השארית
האחרונה של האדם של פעם. המיתוס הענק הזה של עזרה וחמלה, הוא
נזרק לטובת אמביציה והורדת משקל בעשרה צעדים קלים.
אם פעם עוד חשבתי שזה טוב, היום אני לומד על בשרי שזה לא. גם
אני לקחתי פעם תוכנית כזאת, שליאור התחילה לדאוג שאני אוכל
יותר מידי והקפידה כמו מטורפת על כל שלב. הייתי עושה את הסיוט
הזה מחדש רק כדי לראות את המבט המרוצה שלה כשאני גומר עוד
ארוחה של חסה אשכוליות ושייק מטופו וחיטה. פעם עוד הייתה לי
הפריווילגיה לחיות על מזון בריאות. פריווילגיה. פריווילגיה עם
טעם של אפר.
השעה כבר עוד מעט שתיים. כל החליפות נשפכות מהבניינים הגבוהים
ותנועת עדר במנוסה אל המסעדות הקטנות. אני כבר מרגיש את הכאב
גדל. אולי קרה לה משהו? אולי היא התפטרה? אולי פיטרו אותה?
אולי היא חולה? אלוהים יעזור, רק לה שלא יקרה כלום. בחלומותי
הייתי הורג רבים. בחלומותי הייתי משנה את העולם, אבל אותה,
אותה הייתי משאיר בדיוק ככה. עם משקפיים אדומים וחיוך של
שפתיים דקות. רק שלא תיגע בה המציאות. רק שלא תהרוג אותה
המציאות.
יתכן שזהו סוף העולם.
בטח שהייתי נותן פני בשביל להציל את אירלנד. אבל לא לפני שיהיה
לי פני להציל את עצמי.

כבר הרבה זמן לא הרגשתי כל כך טוב כמו שעכשיו. הכל פתאום מרגיש
יותר קל.
במרכבת אש אני עולה אל השמיים. הילות זהב מקיפות את גופי
הצנום.
לא יותר עיתונים, לא יותר נעלי בית קרועות, לא יותר.

אריאל:
עוד שבוע. כן כן אני עוד שניה קם מהמיטה. עוד שניה.
מקלחת זה דבר חשוב שכל היום אתה מורח על עצמך מוות.
אבל אלו החיים. לפחות יש את המיץ תפוזים שלי במקרר.
מה אלו השירים האלה ברדיו? אני לא מבין את הדור הזה. כל מה שיש
להם בראש זה או אהבה עצמית או שנאה עצמית והכל מואץ. ואני רואה
את זה בילדים שלי. שירן חותכת את עצמה בעורף, גיל מבלה שעות
מול המראה. שניהם מטורפים. היא כי היא רוצה למוות, הוא כי הוא
רוצה לחיות. פעם לא היינו מתעסקים המונולוג הטיפשי הזה.לחיות,
למות ,למות, לחיות.
טוב נו, הגיע זמן לעבוד.
למה תמיד אני נדפק עם הבטלנים שצריך לזרוק לקבר? למה אני לא
יכול לקבל עבודה נורמאלית, עם משפחה גדולה ועצובה, פרחים על
הקבר הטרי ומילות אהבה מלוות בבכי צורם? תמיד אני נתקע עם
הבטלנים. אלה שאף אחד לא בא לראות, אלה שאף אחד לא מספיד, אני
לא מבין למה אני טורח לקבור אותם בכלל. הם כמו שאריות של
מקדונלדס. אפשר פשוט לזרוק אותם לפח. למה עם זה אני צריך
להתעסק?

נטלי:
"קומי. נו קומי כבר הכנתי לך ארוחת בוקר ממש טובה!" אבל אתה
בכלל לא יודע לבשל אני ממלמלת. אלוהים אדירים, הוא הביא מגש
למיטה. איזה חמוד הוא. עדין בתחתונים הלבנים שלו. לפעמים הוא
מפנק אותי כמו שאף אחד אחד לא עשה אי פעם. לפעמים אני מסוגלת
להרוג אותו רק כדי שהוא ידע כמה אני באמת אוהבת אותו. איזה
מקסים הוא ככה מתפלש בשמיכה לפני כל פעם שאני יוצאת לעבודה.
טוב באמת יצא משהו מכל שעורי הבישול שהוא לקח. טוב די. זמן
לצאת מהמיטה, כנסי למקלחת, תתלבשי, לכי להגיד שלום לילדים
והופה, החוצה אל העולם.
אוף, אני לא רוצה לקום.
הוא כל כך יפה, ושנינו עדין במיטה עם הארוחת בוקר והכל...
אפילו פרחים הוא הביא. אולי... אולי היום אני לא אלך? אני תמיד
הולכת ולא לוקחת כמעט חופשות פרטיות. אולי רק הפעם אני אבלה את
היום במיטה עם הבעל המקסים שלי, את הצוהריים עם הילדים המתוקים
שלי, ובערב אסע להורים. כן. טוב. הוחלט. אני נשארת איתו במיטה.
אין לי שום סיבה לקום.
איך הוא שמח... אני צריכה לעשות את זה לעיתים יותר קרובות. איך
חשק מיני יש לו על הבוקר. כבר עבר הרבה זמן מאז שעשינו את זה
בבוקר. בשנתיים הראשונות של הקשר שלנו ממש היינו עושים את זה
כל הזמן. בסוף היינו מתעלפים על המיטה כמו זבובים מתים כשאני
עם סיגריה בפה והוא שכוב ככה כמו כלבלב מרוצה.
היום הזה עושה לי כל כך טוב בלב. הילדים אוהבים לבשל וישבנו
ממש כולם לארוחת צהריים.
אני עדין בפיג'מה שלי ועוד עם הטעם של הבוקר.
דיויד. אלוהים. דיויד. איך יכולתי לשכוח. לפעמים עוד בלילה אני
חושבת עליו. החיוך היפה שהוא נותן לי כשהוא מפסיק לדבר עם עצמו
וקולט אותי עומדת לידו. אני מקווה שהוא יסתדר. אני מקווה
האנשים היום לא מרגיזים אותו הרבה כי אני יודעת כמה הוא נפגע
מזה. לבן אדם יש אופי ולב של אומן. כמה עצוב. תמיד ידעתי את זה
שאני לא חייה כמו כולם. שלא לכולם יש בעל שלא מזיין מהצד ושהכי
אוהב בעולם, ילדים שמביאים הביתה ציונים טובים ולא עושים יותר
מידי שטויות. לא לכולם יש סדינים לבנים עם עלי כותרת של ורדים
שהם מגיעים הביתה וגם לא סטייק ופירה עם חמאה דנית.
אז אני מציאותית. שלא תגידו שלא. אומנם גדלתי ככה אבל אני עדין
מציאותית. לא שכחתי לרגע איך העולם הזה נראה ואיך האנשים
מתנהגים. איך נותנים לכזה בן אדם להיקרב על שפת הרחוב. אלוהים
יעזור לכולנו. אבל בעצם למה הוא לא עושה משהו עם החיים שלו?
באמת למה? אוף. אני כועסת על עצמי שאפילו יש לי מחשבות כאלה.
מחר אני אפצה אותו ואביא לו רוגלך חמים שאדם אפה. אולי אפילו
כמה בקבוקי מים וקצת אוכל אמיתי. וקצת כסף. שלא יחשוב ששכחתי
ממנו. כי באמת שלא.