אתה ידעת לחייך, לשמוח עמוק בלב,
לא הראית, לא הראית, שבעצם די כואב.
אתה ידעת לנצל את כל הרגעים,
לא אמרת, לא אמרת, שנגמרים לך החיים.

  אתה ידעת להצחיק אותנו עד לדמעות,
  לא רצית, לא רצית, ללמד אותנו איך לבכות.
  אתה ידעת איך לבוא ולהקסים לנו כל יום.
  לא הספקת, לא הספקת, להיפרד לומר שלום.

        ואני הבטתי במודעות, הדבוקות על עמודים.
         באותיות שחורות גדולות, שחותכות עמוק בפנים.
         בן עשרים ואחת הילד, שלא הספיק לגדול.
         עשרים שנה התפורררו כשטמנו אותך בחול.

אתה ידעת להפנים את הכאב לא להראות,
ולא ידעתי, לא ידעתי, אם ישבת אז לבכות.
אתה נלחמת במלחמה שאנשים בה לא שורדים,
לא נכנעת, לא נכנעת, כשספרו לך ימים.

         ואני הבטתי במודעות, דבוקות על עמודים.
         באותיות שחורות גדולות, שחותכות עמוק בפנים.
           בן עשרים ואחת, הילד שלא הספיק לגדול,
          התמוטטתי כשראיתי איך טומנים אותך בחול.

ותמונות מן העבר, מהדהדות בזיכרון.
איך שימחה בלב הילד, נעלמה הלכה לישון.
איך חיוך על הפנים, בך נחתם נחקק.
לא הראה את הכאבים, שהיו במאבק.

            אתה הלכת והותרת געגוע טמון במחשבות,
                          ולימדת, כן לימדת,
                                  אותי
                             איך לשבת,
                                      איך לבכות ...