אמילי נכנסת לחדרה של הלן - התראפיסטית באומנות שלה. הכל
כרגיל: אותו חום הורס, אותו פרצוף ג'ינג'י מחייך.
אמילי יושבת אל מול דלת הכניסה ומביעה אות שלום. הלן מוציאה
בריסטול לבן, ואת צבעי השמן, שואלת לשלומה של אמילי ויושבת
מולה.

                         

"חרא! המון חרא!", משיבה אמילי בבוז.
"למה?", מופתעת הלן למשמע אוזניה.
"סתם, את יודעת - כרגיל".
"את במצוקה זמנית, הא?", הלן מחייכת, אך לא מסתכלת בעיניה של
אמילי (כנראה בשביל לא להיתקל במבע סוער ונסער). שקט משתורר
בחדר לדקות ספורות בלבד ולפתע אמילי מתפרצת בצעקה מרעידה.
"מי במצוקה? נראה לך שאני?!", הלן נרתעת אחורנית בבהלה, אך
לאחר שניות אחדות חוזרת לעצמה.
"לא הלן, זו לא אני. זה העולם. הבועה המחורבנת הזאת שאני לא
מצליחה לצאת ממנה. את לא מבינה? זאת היא הבעיה, כמו השיר שלי:
קופסא שמלאה דברים, אין כלום יותר - הכל חסר חיים. אז ככה
זה, הבועה המטונפת הזאת."
עיניה של אמילי מתמלאות דמעות אז היא משתתקת לכמה רגעים. מעיפה
את המכחול על הריצפה וממשיכה:
"אתם משמידים את עצמכם ואפילו לא מבינים את זה. אבל אני, כבר
לא איכפת לי. הזיהום הזה לא יגיע אלי... אני חסינה! אני כבר
מצאתי את התרופה למחלה שלכם. גם אתם מצאתם, רק שלא שמתם לב!"
הלן מסתכלת עליה במבע לעוס ומאוס, ממלמלת משהו לעצמה ולאחר כמה
הרהורים פונה לאמילי.
"רגע, אמילי. אני לא מבינה על איזו מחלה ועל אילו תרופות את
מדברת...  את רוצה להסביר לי, אולי? או ששוב אשאר בחוסר הבנה
מוחלטת ולא תהיה לי צורה להמשיך את הדיון הזה?"
היא זזה מעט על כיסאה ומפנה מבטה אל אמילי.
"גם את שם, הא?", התפרצה אמילי ,"ומה זה יעזור? את הרי לא
תביני... אף אחד לא קיים, שום דבר לא קיים. הפכתם כבר לזומבים
שהורגים נפשות קדושות, חארות שמתעללים במלאכים מתוסכלים! את לא
מבינה שכבר נמאס לנו לבכות על הטמטום שלכם?"
אמילי קמה ממקומה.
"אני הולכת לשתות."

יוצאת. הלן נשארת לבדה בחדר - נראית מהורהרת (נדמה שחושבת מה
להגיד לאמילי כשהיא תחזור).  היא לוקחת עיפרון ומקשקשת על דף
נייר השוכב על שולחן הכתיבה שליד. אמילי נכנסת ולפני שהלן
מספיקה להוציא צליל מפיה היא ממשיכה בדבריה.
"הכל מלאכותי אצלכם...  אפילו אתם בעצמכם - נראים כמו בובות
מהלכות. כל פעם שאני רואה אחד מכם, בא לי לגלח לו את הראש,
לקעקע על הקרחת בועה ולכתוב ליד:
אני חלק של מכשיר עלוב!
אתם טעות, הציויליזציה שלא הייתה אמורה לקרות, וירוס
בטכנולוגיה".
אמילי נרגעת ויושבת במקומה. קמה ומרימה את המכחול שזרקה מקודם.
יושבת שוב. שהייה קצרה. יש הרגשה של אי נעימות מצד הלן - היא
מחפשת מה לומר ולבסוף מוצאת.
"את כל הזמן אומרת <אתם>, למי את מתכוונת?"
"לאנושות המזופתת!", משיבה אמילי וממשיכה לעסוק בציור שלה.
הלן נעה בכיסאה - לא מוצאת מקומה. לבסוף מעיזה ושואלת:
"אז מה היא התרופה?"
"מה איכפת לך? את הרי בכל מקרה לא תשתמשי בה. אפילו להבין לא
תצליחי".
"אם לא תסבירי גם לא אנסה!", נסערת למדי, הלן קמה ממקומה ובאה
אל אחורי הכיסא שבו יושבת אמילי, מציצה מעבר לכתפה על הציור
וממשיכה בדבריה.
"את מבינה שאם תמשיכי בצורה כזו אני לא אצליח לעזור לך..."
"עזבי אותך מהחרטה הזה!", אמילי נכנסת בדבריה כאילו לא מקשיבה
,"זה בכלל לא חשוב לך, גם לי לא. זה כמו ללבוש גרביים תואמות
ללא חורים, ללבוש הכל תכלת ולהגיד שאלוהים ישמור עלינו...
איזה אלוהים? גם אם היה כזה הוא כבר ברח ממכם מזמן".
"טוב, אמילי, אני לא יכולה להמשיך בצורה כזאת...  או שאת נרגעת
עכשיו או שנעביר את הפגישה לזמן טוב מזה."

הלן נסערת עד מאוד, אך היא משתדלת לא להראות זאת. פונה
בהתחשבות רבה מדי, אך אומרת דברים שאמילי אינה רוצה לקבל.
"תפסיקי כבר להיות אגרסיבית כל כך, זה לא לעניין".
"אגרסיבית? חה! על המשפט הזה אני יכולה להגיב רק בצחוק משפיל.
זו היא התרופה שלכם - ההשפלה!"

אמילי קמה ומעיפה הכל על הריצפה, לוקחת את התיק שלה ויוצאת
מהחדר. הלן נשארת עומדת בהלם, לבסוף מתיישבת ומדליקה סיגריה.