היא הייתה זונה. לא כזאת ששוכבים איתה, כזאת שמדברים איתה.
זונה של רגשות.
יכולת לאסוף אותה מצומת חשוך או מפאב באיזה סמטה מסריחה.
היית שואל כמה היא לוקחת, למרות שכבר ידעת את התשובה מראש.
היית אומר לה מה אתה רוצה שהיא תאמר. כשסיימת לדבר, היית משתתק
ונותן לה להתחיל.
היא הייתה אז משחררת את חגורת הבטיחות, מסתובבת אליך ומסתכלת
לך בעיניים. הייתם יושבים ככה איזה חמש דקות ואתה בינתיים היית
חושב שאולי בנסיבות אחרות יכולת להתאהב בה. היא לא הייתה
מכוערת. גם לא יפה. בזמן שצללת בתוך המחשבות שלך, היא תיכננה
מה תאמר ברגע שתיראה שיש לך את אותו מבט זגוגי מוכר, כשאתה
צולל בתוך הזכרונות והמחשבות שלך.
כשהרגע היה מגיע, היא הייתה לוקחת את הפנים שלך בידיים שלך
ואומרת לך שהיא אוהבת אותך. היא תמיד עושה את זה בפשטות הטבעית
השמורה לאוהבים באמת.
דמעה קטנה תמיד הייתה משתחררת מעיניה, למרות שהן תמיד נותרו
קרות ומחושבות, מתכוננות לקראת המהלך הבא.
היא ליטפה את שערך ואתה כבר הפסקת להבחין בין אמת למציאות.
תפסת אותה בחוזקה ואמרת לה שאתה אוהב אותה, שהיא האשה היפה
ביותר שהכרת, שהחיוך שלה ממיס קרחונים. לחשת לה קלישאות
טיפשיות ומתקתקות ששמעת בסרטים ישנים.
אחרי המלודרמה הקטנה שהצגת, היא הייתה מסתכלת בשעון, ואחר-כך
בך, במבט מחכה.
"נגמר הזמן", היא הייתה אומרת אז, בלקוניות.
אז היית פותחת את הארנק שלך ומשלם לה את הסכום הדרוש.
היא הייתה פותחת את הדלת ומתרחקת לאיטה, חוזרת לחשכה ממנה
באה.
ואתה חזרת לחשכה שלך, אליי.
כי היא הייתה בסך - הכל זונה במקצוע. |