הגשם השוטף והצל הכבד שהטילו העננים גרמו למדי החיילים להיראות
שחורים כלבושם של שאר הנוכחים. עשרים ושניים איש הגיעו למרות
מזג האוויר הסוער, ומתוכם שש עשרה השתייכו ליחידה. כלומר שרק
שבעה אנשים בחרו להגיע מרצונם, אבל יש להתחשב בזה שרז היה חייל
בודד. חברי היחידה הצטופפו ליד הבור ובכו, הם בכו על אדם
שהשתייך ליחידה ונהרג. משה עמד מאחורי המפקד מחוץ למעגל
הבוכים. כולם המתינו לשרה, ארוסתו של רז, החייל האמיץ. הקברנים
עמדו והחזיקו את הארון מעל הקבר וחיכו שזו תבוא. מבעד לגשם
התקדמו לאיטן בשביל שהוביל לחלקה שתי דמויות כפופות. "אני לא
מסוגלת לזה, לא לא, אל תתני לו ללכת", נשמע תחת קול הגשם
היורד. אותו בכי דקר בליבו של משה שהתבונן בהן בעת התקרבן, שרה
התקדמה ונראתה כתלויה מכתף אישה. ראשה הסתכל למטה וכובעה הסתיר
את פניה, "רז, רז אמר לי שיחזור". "אני יודעת מותק. אני יודעת"
לחשה האישה בעודה מחזיקה בה. הן התקדמו ובהגיען למשה הרימה שרה
את ראשה, מבטה ניבט אל עיניי משה שעמד קרוב ביותר אליה מבין
החיילים. בעינייה מצא משה כאב רב והאשמה, הן האשימו אותו בשל
היותו חייל ביחידה של רז. מבטה השופט נדן את משה לייסורים של
חרטה, על כך שלא שכב במקומו של רז. שרה התקדמה ומבטה פילח אל
כל עיניי החיילים. הטקס התקצר בשל התנאים המקשים וכלל רק תפילה
קצרה, ולאחריה לא נאמר שום הספד. עובדה זו הביאה למשה תחושת
חוסר צדק, לא הגיע לרז טקס שכזה. לאחר הטקס נשארה שרה עומדת
מול החלקה כשברקע נשמעו מכוניות החיילים והחברים עוזבות בכביש
של בית הקברות. רק שרה, המפקד ומשה נשארו ליד הקבר, כשאפילו
האישה שבה נתמכה שרה בהגיעה עזבה תחת התירוץ שבנה הקטן נדבק
בשפעת. המפקד נעמד מול שרה ופתח את ידה. משה ראה ניצוץ של אור
מידה של שרה כאשר נגעה יד מפקדו בידה. המפקד הניח ידו על כתפה
ולחש לה, "הוא היה אדם אמיץ, ומשום שאת האדם הקרוב לו ביותר
תקבלי אותו", לאחר מכן הסתובב בביטוי של צער על פניו ויצא
בשביל שהוביל לחלקה. משום שהיה מקום החלקה חלק משטח חדש שנוסף
לבית הקברות עמד שם הקבר לידו. משה המשיך לעמוד במקומו וחיכה
לשרה מתוך תחושת חובה, הרי רק בזכות רז היה עדיין חי. חצי שעה
עברה ללא כל נוע מצידה, וכשהסתובבה התפלאה לגלות שנשאר חייל
בודד בגשם. היא ניגשה למשה בצעדים איטיים, ונעצרה מלפניו. הוא
הביט לעיניה שהחזיקו עדיין באותו המבט ממקודם, ואז הרכין ראשו
וראה מה היה הדבר שגרם לניצוץ האור, עיטור כבוד בעל צבע זהב
ופס בד כחול לבן מוצמד אליו. עיטור זה היה שווה את חייו, שאותם
הציל רז באותו יום שישי לפני שישה ימים. פיו של משה נפתח ללא
ידיעה מהן המילים שרצה להגיד לאחר שהביט לתוך עיניה המאשימות
של שרה וראה את העיטור שנח בידה, "אני חב לרז את חיי" אמר כאדם
מתודה. שרה עמדה ללא שום תזוזה ולאחר כמה רגעים עברה על פניו
של משה אל עבר השביל.

שנה עברה מיום מותו ומשה השתחרר מהיחידה כחודשיים לאחר
ההלוויה. השמיים הבהירים והמזג האוויר הסתווי מילאו את ליבו של
משה ברוגע ושלווה. הוא נסע בכביש צר שהוביל אותו לחנייה שהייתה
ריקה לגמרי. הוא יצא ממכוניתו, לבש כיפה ונכנס בשער בית
הקברות. ציוץ ציפורים מילא את האוויר ומשה לקח נשימה עמוקה
מהאוויר הנקי. השטח הקבר התמלא בקברי חיילים אחרים שנפלו וקברו
של רז לא עמד לבד יותר. משה התקדם בשביל ונעמד ממול הקבר שעליו
נכתב, רז הכהן חובלו, בן מנחם וטלי חובלו, נהרג בעת אימון
בצפון הארץ ב 16.6.99. היה לוחם מצטיין ביחידת החילוץ של חיל
האוויר הישראלי. משה הוציא מטפחת וניקה את האותיות שנראו
מלוכלכות מעט בעיניו. משה העלה זכרון קצר מהשיחה היחידה שהייתה
לו עם רז. משה התקשה להביע את הדברים כפי שרצה מול אנשים
אחרים, ולכן החליט שיאמר אותם רק לרז. "רז, אני יודע שלא היינו
קרובים מאוד. לא ממש. אבל באותו יום שישי שירדת מהמסוק והחזרת
אותי לבסיס, אני... רציתי להגיד לך שאני אזכור אותך ותמיד
אשמור את חובתי אלייך. אם הייתי יכול לעשות משהו, הייתי עושה
אותו, הייתי עושה הכל אפילו מתחלף איתך אבל," משה הפסיק את
דבריו שרגשות אשמה עלו בגופו. "אשמור את חובתי עלייך" אמר
בכנות. משה הניח אבן על המצבה והסתובב לגלות שמאחוריו עמדה
אישה כהת שיער ובעלת עור שחום. היא הייתה נמוכה במקצת אך פניה
הדגישו את יופיה הרב. "באת בשביל רז?" אמרה שרה. משה שלא ציפה
לפגוש באיש כלל נרעד מבפנים והחל לדבר כמתנצל "אני לא באתי
בשביל, רק באתי לבקר...", שרה התקרבה אליו ונגעה בכתפו, "זה
בסדר, אני שמחה שמישהו זוכר את רז". משה שאל עצמו אם שמעה את
שאמר או אם זכרה אותו מלפני שנה. תשובתו נענתה בהקדם, "אתה
מהיחידה של רז נכון? אני זוכרת אותך מההלוויה". "כן, שירתתי עם
רז". שרה ניגשה לקבר והביטה בו, "אתה יודע שהייתם המשפחה
שלו?", משה לא הבין את כוונתה אך החליט שלא להגיב, "הוא היה
יתום מגיל צעיר מאוד. בשבילו כולכם הייתם אחים". משה הרגיש
האשמה בדבריה ובעקבות זאת חרפה על כך שהיה היחיד שעמד שם ללא
אנשים נוספים שיפגינו כבוד לרז או לשרה. המראה של שרה עומדת
לבד בגשם מלפני שנה עלה במוחו וליבו רצה להתנצל בפניה על הכל,
על שכולם עזבו, שאף אחד לא הגיע לאזכרה, שלא הציל את ארז,
אפילו על כך שירד גשם בהלוויה. "הוא תלה בכל הבית תמונות של
היחידה" אמרה בחיוך. "באת לכאן לבד...? אני לא יודעת את שמך",
דבריה שבאו מתוך בקשה לנחמה נשמעו למשה כהאשמה ותקיפת מצפונו,
"שמי משה. סליחה, אני היחיד שבאתי". משה הרכין את ראשו ואז שם
לב שידיה החזיקו בדבר מה. חיוך של עצב עלה על פניה של שרה
כשהרימה את העיטור המוזהב, "הוא אמור היה לקבל את הדבר הזה על
זה שהוא הציל את חייו של אחד החיילים. החייל הזה אף פעם לא
דיבר איתי, אתה יודע מיהו אולי?". נישמתו של משה נעשתה כבדה
עליו לשמע השאלה, עיניה כחקרו את נפשו והטילו עליו ייסוריי
מצפון, "הוא היה סתם אחד". שרה הכניסה את העיטור לכיסה והביטה
הצידה לשביל, "אני אלך עכשיו, אני צריכה לתפוס את האוטובוס".
"אני באתי באוטו, תתני לי לקחת אותך בבקשה", מצפונו של משה
סירב להניח לו. שרה הודתה לו והסכימה להצעה. למרות שהדרך לביתה
של שרה היה בכיוון המנוגד הביא אותה עד לפתח ביתה ואף עלה
לדירתה לאחר שזו מנעה ממנו ללכת מבלי "לעלות לשנייה".

דירתה היתה בקומה השישית של בניין חדש באמצע הקיבוץ. כאשר פתחה
את הדלת אמרה כהערה, "עברתי לגור עם רז קצת לפני שהתגייס,
הדירה הזו בעצם שייכת לו אבל כמו שאתה יודע לא היה לו משפחה
קרובה". הדירה הייתה צבועה בצבעים בהירים וריהוט ישן מהסוג שיש
בבתיהם של אנשים קשישים. משה נכנס לסלון וישב בספה שבסלון,
למרות שלא הכיר כמעט את רז הרגיש בנוכחותו כאשר ישב שם. "כמה
סוכר אתה רוצה משה?", "כמה שתחליטי". כאשר הגיעה ישבה בכיסא
שעמד מול הכורסה ואז הבין מדוע הרגיש כך, מעל לראשה של שרה ראה
משה תלוי על הקיר תמונה של רז במדים מחייך ובעיניו ניצוץ.
"משה, הכל בסדר? למה אתה לא עונה?", משה נזכר ביום שישי שהיה
קצת לפני שנה, רז עמד מעליו קשור בחבל ורעשי ירייה נשמעים
ברקע, השמש סנוורה אותו ורק ראה את פרצופו של רז שבא להצילו
ובעיניו אותו הניצוץ שבתמונה. שרה קמה והסתירה את התמונה בגופה
ומשה יצא מההיפנוט, "סליחה, פשוט נזכרתי במשהו". משה שאל עצמו
אם להגיד לה שהוא מי שרז הציל. "אתה רוצה לספר לי?", משה חש
כיצד האיום שהטיל על עצמו מתגבר יחד עם הצורך בלתת פיצוי, "אני
לא חושב שכדאי בינתיים". שרה ניגשה לתמונה והניחה לידה בחוסר
עניין את העיטור שניתן לרז בעבור החיים שהציל. "אני אלך עכשיו
טוב שרה?, אה סליחה, אני יכול לקרוא לך שרה?", משה דיבר כחייל
המבקש ממפקדו רשות דיבור, היא התבוננה בו ולא הבינה את המשמעות
שנתן לדברים. "כמובן שכן, ועוד משהו אחד אם אפשר, רציתי לדעת
אתה אולי רואה מישהי?", משה נלחץ מהפנייה, הוא עדיין ראה בה רק
כארוסתו של רז. "לא, אני לא", שרה חייכה חיוך נבוך, "גם אני
לא, יכולת להיות שתרצה אולי...?". משה פחד לפגוע בה, גם משום
שראה בה הביטוי האחרון של רז, "כן. כמובן שכן". חיוכה של שרה
התרחב, "יופי, אז אני אדבר איתך".

"אני רואה שאתה עדיין אוהב את הצפון" אמרה שרה. "אני רואה את
החיוך המטופש הזה שאתה כל הזמן מחביא. תחייך משה, אני אוהבת
שאתה מחייך" אמרה שרה ונשקה לו בזווית הפה. "אני זוכר שהיינו
טסים מעל טבריה בלילה והכל היה כל כך יפה", אמר ברכות והוסיף,
"גם רז אהב את הצפון". הרוח נשבה על פניהם, ואלו התחבקו מתחת
לשמיכה. "באמת יפה כאן, אני זוכרת שהייתי פעם בטיול עם הפנימיה
שלי בכנרת, הייתי נראה לי בת חמש בערך אבל אני זוכרת". משה נשק
למצחה, וליטף את שערה השחור. שרה חיזקה את אחיזתה בגופו של
משה, "מוזר שאלוהים החליט ששנינו נהיה יחד, הדרכים שהוא פועל
לפעמים הן כה מוזרות". משה לא האמין באלוהים או בגורל, הוא
האמין בצרכים ובנאמנות, "אני נשאר איתך", הוא נשק לפיה, "עד
שימאס לך ממני". שרה גיחכה מההערה המוזרה, "תפסיק עם השטויות,
אתה צריך להגיד שאתה תישאר איתי לתמיד", משה חייך אליה,
"סליחה, התכוונתי שאני נשאר לתמיד". כך ישבו שרה ומשה על גדות
הכנרת בטיול לכבוד תשעה חודשים של זוגיות.

משה ישב בספה שבסלון ובידו מכתב ומעטפה חומה. "אני לא רוצה
שתלך, אתה לא חייב ללכת אפילו" קראה שרה מהמטבח שבסלון. מאז
שעבר לגור בבית בקיבוץ היה צריך להתרגל לדברים החדשים, ובינהים
הקשיים של לגור עם בת זוג. המעבר גרם לשינוי גדול בחייו, יציאה
מהעיר הגדולה וכניסה לקיבוץ הקשה אליו אך הוא היה בטוח ברצונו
לעבור לדירה לאחר ששרה בקשה זאת ממנו. הוא ניסה לשנות קצת את
מראה הדירה לאחר שאימו העירה לו על מראיה העגום מעט. למרות
זאת, התמונה של רז על הקיר שממול לספה העידה על אופיה הקבוע.
מתחת לתמונה עכשיו נחה גם תמונה קטנה הרבה יותר של שרה ומשה
מחובקים, ולידה הניח משה קופסת זכוכית שבה נח העיטור של רז.
שנתיים עברו מאז ההלוויה והזכרון של רז מילא את החדר. "משה,
מישהו חנה בחנייה למטה. אתה מצפה למישהו אולי?" אמרה בהכנסה
לסלון. משה נעמד וחיבק אותה, "לא, זה אולי ההורים שלי?". נשמעה
דפיקה בדלת, דפיקה שהעידה על האדם שעמד מעבר לדלת. משה התיישב
שוב בספה ושרה הבחינה שחזר למכתבו, "לא נראה לי שאתה חייב ללכת
למילואים האלה. אין לך גם חובה להיות בבית איתי?", משה נאנח,
"את יודעת שהצבא זה חובה. מותר להם להחליט מה שבא להם". שרה
ניגשה לדלת ופתחה אותה לגבר גבוה בעל מבנה גוף כחוש, "שלום רב,
שמי מנחם, הייתי המפקד של רז כשנהרג. באתי למסור את תנחומיי עם
מילאת שנתיים למקרה המצער". שרה תקעה באדם שעמד מולה מבט חודר
ומאשים, "בוא תיכנס", אמרה וניגשה למטבח. האדם נכנס לסלון תוך
כדי הליכה דמוי צבאית שהרגיזה את שרה, "אלוהים אדירים, משה זה
אתה?". משה הופתע למראהו של מפקדו, "שלום המפקד, מה שלומך?".
מנחם ניגש והתיישב לצידו של משה, "מעולה", הוא רכן אל עבר משה
ולחש, "כל הכבוד לך משה. חשוב להגיעה לאזכרה של חבר ליחידה
שנהרג", משה נבוך חשב האם להעמיד את המפקד על טעותו, ולבסוך
החליט שלא להעיר לו על כך. שרה נכנסה לסלון והגישה למנחם ספל
קפה, "תודה שהגעת אבל לא תוכל להישאר הרבה" אמרה בקור מבלי
לספק לו תירוץ קל שבקלים. "אתה יכול להישאר עדיין, אין מה
למהר" אמר משה. עיניה של שרה התמקדו בפניהם של הגברים, הם
העבירו ביקורת והאשמה על שניהם, האחד על כך שהוא חושב שהוא
רצוי בביתה, והשני על כך שגרם לו להישאר. "אני רואה ששמרת על
העיטור של רז. הוא היה אדם אמיץ מאוד", אמר מנחם תוך כדי הוספת
דברים נוספים שמחזר מההלוויה. לאחר כמה דקות קם מנחם, ניגש
לדלת ואמר, "אני אלך עכשיו. אני מזדהה עם כאבך. להתראות", הוא
יצא וסגר את הדלת אחריו. "איזה חוצפן, למה הוא חושב שאני רוצה
אותו בבית הזה? חלאה". "למה את אומרת את זה? הוא בא לנחם אותך
זה הכל, לא היית צריכה להתייחס אליו ככה" אמר משה. ברקע נשמעה
מכוניתו של מנחם מתרחקת. "הוא רק רצה לבוא להציץ על הדבר העלוב
הזה, גם כן חושבים שהם יכולים להחליף את רז במדליה", אמרה שרה
ונפנפה בידה שהחזיקה בעיטור שהוצא מהקופסה. משה ניגש והוציא את
העיטור מידה, "זה לא סתם מדליה, זה הכבוד של רז, העיטור הזה
מביא לו כבוד שמעת?", אמר. משה הוריד מבטו והסתכל בעיטור, היה
בו משהו שגרם לזכרון של רז להראות כה אצילי בעיניו. "בשבילי זה
סתם מדליה, אם אתה רוצה אתה יכול לקבל אותה", משה שנדהם מיחסה
נזקק לכמה רגעים לעקל את דבריה, "את לא יכולה לתת אותו סתם
ככה, רז הציל את החיים של אדם כדי לקבל אותו, זה לא צעצוע
שאפשר לחלק. צריך להרוויח אותו". משה דחף לידה של שרה את
העיטור, פסע כמה צעדים ויצא מדלת הדירה. "ואתה לא הולך
למילואים" שמע את שרה צועקת מעבר לדלת.

משה חזר לפנות בוקר. הוא חשב אם לישון בספה והחליט שאין לכך
צורה, הוא קבע שזוהי שיטתו של פחדן. משה נכנס לחדר השינה, שרה
נשכבה על צידה וגופה הסתיר את פניה. "אל תלך שוב" לחשה, משה
הופתע לגלות שעדיין הייתה ערה. הוא נשכב וגופו אל גבה, "אם זה
רצונך אז לא אלך". הוא שמע בכי חרישי, "אתה אוהב אותי משה?".
בעיניו הייתה זו דרישה שעליו למלא, "אני אוהב אותך כמו שאני
אוהב את הצפון". בכי חרישי.

למחרת ניגש משה לגג הבניין, הוא ידע ששרה יושבת שם מסתכלת
לכיוון הים. הוא ניגש, וישב למרגלות כיסאה. פניה של שרה הביטו
אל עבר הים ורוח קרירה נשבה בהם. הזמן על הגג עמד מלכת עבורה.
"אני צריך לספר לך משהו" אמר. "שישה ימים לפני ההלוויה הציל רז
חייל מהיחידה. בלבנון נפגעו מספר חיילים והיה צורך לבוא לחלץ
אותם". שרה המשיכה להביט אל עבר האופק. משה המשיך בדבריו בנימה
השקטה, "רז והאחרים הגיעו במסוק חצי שעה אחרי שהתחיל הקרב.
המסוק הגיע למקום ואחד החיילים ירד עם אלונקה בכדי להעלות את
הנפגעים, אותו חייל נפגע מאש האויב". משה הביט אל עבר הים.
"החיילים האחרים הועלו למסוק. האש שנורתה לעברו רק התגברה לאחר
שנחלצו, עדיין החייל מהיחידה של רז שכב פצוע ולא ידעו איפה
הוא. ההוראה הייתה לחזור לבסיס. אבל רז סירב לה. בתור מפקד
הצוות של המסוק, הוא ירד למרות הסיכון, מצא את החייל והציל
אותו". משה הפנה מבטו לשרה "את מבינה?". דמעות החלו להופיע
בעיניה של שרה, "למה אתה מספר לי את זה?". "אני הייתי החייל.
העיטור ניתן לרז על זה שהציל את החיים שלי באותו היום". שרה
כיסתה את פניה בידיה והחליקה את גופה מהכיסא לידיו של משה.
שערה השחור עף עם הרוח. "אני נאמן לרז ולך. לא אלך ממך" אמר
ונשק למצחה. בכי חרישי. שרה לקחה את ידו של משה ושמה בו את
העיטור שהחזיקה בכיס מעילה, "מתי אתה הולך למילואים?".