ושם נעצרתי.
כך באמצע הכביש.
במקום בו שורה של דקלים חוצה ת'מדבר
או לא יכולתי -
או לא רציתי להמשיך.

אז עמדתי.
ונשמע קול של איש -
הוא מלמל שכולם ממשיכים כאן ישר,
אך ברחתי,
כי כבר התחיל להחשיך.

ובאותה עת את קראת לי לחזור. את מכירה את הדרך, ואנו נוסעים
בה שנים. וכך אומר השלט, וצועקות האבנים, ושר הציפור.

כך התחלתי
בלי סיבה להחיש
אל מקום בו האופק נראה קצת מוזר -
כי שם רציתי
אז את ימי להאריך.

ובדרך ראיתי צייר שיכור, מול קבוצה של חיילים. הם לוחשים
שבאוגנדה האוטובוסים שלמים - וקוראים לי לחזור.

אז רצתי.
וכבר יכולתי להרגיש -
כבר יכולתי לראות את האור הנסתר,
אך נזהרתי
שלא את הכל להשליך.

כי בערב נזכרתי שאת מאחור, עוד שומרת על כללים. את קיווית
שנתראה שם באחד הימים - והאמנת שאחזור.

אז עפתי.

(מתוך "מחושך לאור" / קובץ שירים)