גבעתיים - כפר ורדים
8.7.95 - 5.4.94
















לעופרי ועמית













הערת המחבר

במהלך העלילה, נעשה שימוש באתרים קיימים שמלבד שמם, אין להם
במציאות קשר רב למיקומם, מבנם או תוכנם כפי שהם מובאים בסיפור.
השינויים שהושמו באתרים אלו, נעשו כדי להתאימם לקו העלילה,
וכדי לשרת את מסלולן של הדמויות.
















"חופשי זה לגמרי לבד"

           -בנזין
















פרולוג





יונתן
שלושים שנה אחרי



אמא קראה לי יונתן.
על שם סבא שלי. את סבא אף פעם לא הכרתי, אבל תמיד אמרו לי שזה
כבוד גדול לשאת את שמו. ככה חשוב הוא היה.
יש אנשים שבתעודת הזהות קוראים להם יונתן משהו, אבל במציאות
כולם קוראים להם יוני. כמו יוני המפורסם ממבצע אנטבה. משום מה
יונתן הוא שם של אנשים קטנים, נמוכי קומה, רזים, עם יצר שובבות
מפותח, והמון שמחת חיים. יוני נותן להם את הריספקט שהשם מלא
חסר.
אבל לי אף פעם לא קראו יוני. גם לא יונתן. תמיד הייתי זה שבלי
השם. זה שלא צריך לקרוא לו. בבית ספר השתמשו, כשהיו חייבים,
בשם המשפחה, או בבן של, או באח של, או בכל דבר אחר ורק שלא
לנקוב בשם המפורש. וזה לא שאני ואלוהים הם מושגים מקבילים.
להפך.
האמת היא שהשם שלי בכלל לא מתאים לי. היו צריכים לקרוא לי משהו
כמו אבי או ירון. אלה שמות של אנשים סתם, בגובה רגיל, עם מבנה
גוף רגיל, תספורת רגילה, וחיים רגילים.
אבל בדרך כלל זה לא משנה. אני לא באמת צריך שם. כי או שאפשר
לסמן לי לבוא עם היד, או שאני, לגמרי לבד.
















א. סרט מצוייר





סבתא




אור נרות הזיכרון הדולקים ריצד על הקירות ואני רכון מעל הלהבה
מזיל דמעותיי על השולחן. ישבנו בדממה המוחלטת בחדר הגדול שזכה
להיקרא סלון, והדממה כמו גז סמיך מילאה את ריאותינו וחנקה את
המילים שעוד רצו לצאת. העולם האפור שבחוץ הזיל דמעה על מות
יקירנו, והיא שהפכה במהרה לגשם סוחף, לא הרגישה דבר במותה שלה
על הכביש השחור.
בדיוק כמו פעם. אבל כל פעם זה מישהו אחר שחסר. אם היו מנציחים
במצלמה את הרגעים בהם ישבנו פה בחדר הזה, מאז שסבתא נפטרה ועד
לאירועי היום בבוקר, אחר כך היו מניחים את התמונות בערמה, וכמו
בסרט מצוייר מדפדפים במהירות בין התמונות, היה מתגלה סרטנו
המשפחתי במלואו. כל פעם זה מישהו אחר שנעלם, אבל תמיד אותו
הדבר.
כשסבתא זיכרונה לברכה נפטרה ישבתי עם אמא על הכורסה הגדולה.
הנחתי את ראשי על גופה ובקשתי מאמא שתעשה שהבכי ילך, שתעשה
שילך ולא יחזור עוד לעולם. אמא העבירה את אצבעותיה בשערי כדי
שאירגע ושני התאומים שהיו אז רק בני שלוש ישבו להם בלול הריק
ממשחקים. האצבעות עברו בתוך השערות וזה עשה לי נורא נעים. הבכי
הלך, ולא חזר הרבה הרבה זמן.
אבא החליט שזה אסור שהתאומים ישבו וישחקו וישמיעו מיני קולות
של שמחה כשכולם חייבים להיות עצובים. בהתחלה אמא ניסתה לשכנע
אותו שהם עוד קטנים מדי מכדי להבין את מה שקרה, אבל אמא כדרכה
לא התעקשה בויכוחיה עם אבא. אז עוד לא ממש שנאתי אותו, אבל
היום במבט לאחור אני חושב שזאת הייתה ההתחלה.
כשסבתא נפטרה זה היה בתחילת החורף, בדיוק בעונה הנוכחית. למחרת
נסענו לפתח תקווה שם סבתא גרה אחרי שסבא נפטר. את סבא מעולם לא
פגשתי אבל אמא תמיד אמרה שבן אדם טוב כמוהו עוד לא נברא. לא
ממש האמנתי לה כי תמיד חשבתי שלא יכול להיות בן אדם יותר טוב
מאמא שלי.
בבית הקברות הכניסו את סבתא שלי לתוך בור באדמה ואחר כך כיסו
אותה בהמון עפר. בהתחלה לא האמנתי לאמא שזאת סבתא שלי כי היא
בכלל לא נראתה כמוה. אמא אמרה לי שמתחת לדברים הלבנים האלו
שנקראים תכריכים שוכבת סבתא שלי בדיוק כמו שאני מכיר. כשכיסו
את התכריכים בעפר שאלתי את אמא מה יהיה כשסבתא תרצה לצאת
החוצה, אז אמא חייכה ואמרה לי שברגע שמכסים את הבור באדמה
נפתחת מחילה סודית וכל האנשים שקבורים שם, מתחת לאדמה, כמו סבא
שלי לדוגמה, יכולים להיפגש.
בחלומות, תמיד ראיתי את סבתא שלי ואת סבא שלי, אותו יכולתי
לדמיין לפי התמונות, משחקים רמיקוב מתחת לאדמה. סבתא שלי הייתה
אלופת הרמיקוב. פעם בשנה הם היו עושים טורניר אליפות והיא
הייתה לוקחת את כל הפרסים הראשונים, וגם במשחקי הקבוצות.





אמא




שנה אחר כך, חודש לפני שמלאו לי שבע ויומיים אחרי היומולדת
ארבע של התאומים, ישבנו שוב בסלון. מיכל ישבה ליד אבא, אבל לא
קרוב מדי, על הספה הירוקה. שניר שכב על השטיח האפור ואני ישבתי
לבד על הכורסה הגדולה. בבוקר אבא נכנס אלי לחדר ואמר לי שאמא
שלי מתה ושאני צריך עכשיו לבכות כי אני לא אראה אותה יותר
לעולם.
חשבתי על אמא וזכרתי איך היא העבירה לי את האצבעות בשיער ועשתה
שהבכי ילך. חשבתי על אמא והחלטתי שהיא לא הייתה רוצה שאני
אבכה, אחרת לא הייתה מעלימה את הבכי. דמעה עקשנית יחידה,
הצליחה להתחמק לי מעין שמאל וירדה עד הסנטר. לא נתתי לכל
האחרות להצטרף.
בהלוויה שאלתי את אבא למה לא קוברים את אמא בפתח תקווה ליד
סבתא, והוא אמר לי שזה לא צריך להדאיג אותי ושזה בכלל לא משנה
איפה קוברים אותה. אחרי שקברו אותה בבית הקברות בגבעתיים,
חלמתי בלילה שאמא חופרת מחילה ארוכה ארוכה עד פתח תקווה. בסוף
החלום, ממש כשהיא כבר יכלה לשמוע את קול קוביות המשחק של
הרמיקוב של סבתא, הרגשתי יד גדולה מושכת אותי מהחלום. אבא העיר
אותי ואמר שמה שקרה לא נותן לי תירוץ לא ללכת לבית הספר ושכיתה
א' היא הכי חשובה מכל הכיתות.
כל הילדים בבית הספר ריחמו עלי, והמורה שאלה אותי למה בכלל
שלחו אותי לבית הספר ביום כזה. אמרתי לה שכיתה א' היא הכיתה
הכי חשובה מכל הכיתות ומה שקרה לא נותן לי תירוץ להישאר בבית.
המורה שאלה מי הכניס לי את השטויות האלה לראש ושלחה אותי מיד
הביתה. כשחזרתי, אבא ישב במטבח וכלל לא התעניין לדעת למה הגעתי
כל כך מוקדם. פתחתי את הטלוויזיה וראיתי סרטים מצויירים.





אבא מת




בפעם השלישית שזה קרה, עוד תמונה בסרט המשפחתי, נמצאנו כולנו
באותו המקום בדיוק. מיכל ישבה על הספה הירוקה ושניר שכב שרוע
על גבו מעל פני השטיח האפור, בדיוק כמו פעם. כשאמא מתה היינו
הרבה יותר קטנים ולא כל כך הבנו. כשזה קרה בשלישית, זה היה
חודש לפני ששניר ומיכל היו בני חמש עשרה, וחודש אחר כך מלאו לי
שמונה עשרה. אבל כבר אז כשישבתי בכורסה הגדולה, אחרי שבבוקר
מצאנו את אבא שוכב הפוך על ריצפת חדר האמבטיה, ולמרות שעוד היה
לי את מיכל ושניר התאומים, הרגשתי לגמרי לבד.
אפילו שזה קרה לפני תשעה חודשים, אני זוכר את זה בדיוק כמו
שאני זוכר את מה שקרה הבוקר, התמונה הרביעית בסרט המשפחתי.
לחיים יש מן דרך מצחיקה לחזור על עצמם דווקא איפה שזה הכי
כואב, בדיוק באותה מחזוריות עקבית. מיכל צעקה פתאום שזה לא
יכול להמשך ככה ושמישהו חייב להתחיל לדבר אחרת היא תצא מדעתה.
היא קמה וניגשה אל דלת חדר האמבטיה אבל ממש כשנגעה ידה בידית
הדלת, כמו מוכת ברק, משכה אותה חזרה במהירות לגופה, וכיסתה
בשתי ידיה את פיה.
דקה שלמה חלפה מאז שחזרה לשבת על הספה הירוקה ועד שאגרתי את
האומץ לגשת אל שניר, ששכב על הרצפה. לחשתי לו באוזן את מה שלא
רציתי שמיכל תשמע, אבל מיכל לא הסכימה שנשאיר אותה מחוץ למה
שזה לא יהיה שתכננו, כי, אתם לא חושבים שאני גם ככה כבר ממש
לגמרי לבד, היא אמרה. היום אני מבין, אבל אז עוד לא ידעתי
בדיוק למה היא התכוונה.
שניר התיישב והעביר את אצבעותיו בשערות ראשו. האצבעות נעצרו אי
שם בקדקוד והמתינו. נזכרתי באמא שעשתה שהבכי ילך ולא יחזור
לעולם. מיכל הצטרפה לשניר והרכינה ראשה, ורק אני נותרתי עומד
בחדר, מביט בחוסר מעש על שני התאומים שמעולם לא נראו כל כך
זהים. הדממה נעשתה עוד יותר בלתי נסבלת ומשב רוח קרירה שחדרה
מבעד לסדק בחלון, שאבא עוד לא הספיק לתקן, דחפה לי את הדממה
ישר בפרצוף. מבלי שתהיה לי הרבה ברירה נשמתי ממנה נשימה ארוכה
והשתעלתי.
הטעם המר של הדממה יצר בי את הכוח. גירדתי את זיפי זקני שמיהרו
לגדול מליל אמש, כאילו מבשרים בשפתם האילמת את מה קרה. פתחתי
את פי וקראתי לתאומים להביט אלי. מיכל הרימה ראשה במהירות
ואחרי שלוש שניות הצטרפו גם עיניו של שניר. הו, כמה אני מתגעגע
למבט הזה שהיה להם בעיניים באותו הרגע.
כמה שנגמור עם זה יותר מהר זה יהיה יותר קל לכולנו אז מיכל את
תביאי סדין לבן ואני ושניר נוציא אותו מהאמבטיה, אמרתי בנשימה
אחת כדי שלא ייגמר לי האומץ באמצע, ושוב נצטרך לחזור אל בלוני
הבדידות שארבו לנו בכל פינה של הדירה הקטנה, שאז, עוד נקראה
בפינו בית.
מיכל השפילה מבטה ושלחה אצבע מהירה אל עינה כדי לנגב דמעה
גדולה שהצטברה שם. קראתי בשמה פעמיים וכשסוף סוף הביטה אל תוך
עיניי יכולתי להמשיך. אל תתנתקי ממני עכשיו, אמרתי. אנחנו לא
יכולים להרשות לעצמנו להתנתק עכשיו אחד מהשני. מהיום בבוקר
העולם כולו עבורנו הוא שלושה אנשים ושלושתם נמצאים פה עכשיו
בחדר.
אבל אני לא מסוגלת, פרצה מיכל בבכי. אני... לא... מסוגלת, היא
אמרה שוב בדיבור מקוטע, צבוע בעדינות בפסים של היסטריה מצטברת.
הנחתי את ידי האחת על כתפה של מיכל את השניה על ראשו של שניר,
וכמו זרם שעבר ממנה, דרכי, אל שניר, גם הוא התחיל לבכות.
הרגשתי רע עם עצמי שרק לי הדמעות לא יורדות. אמא עשתה שהן ילכו
ומאז העיניים יבשות. הרגשתי מחוץ לחבורה המצומצמת הזאת של שני
התאומים שתמיד היו ביחד. למרות שתמיד ראו בי האח את הגדול
ושיתפו אותי בכמעט הכל, הרגשתי פתאום נזרק החוצה, כמו אחרי
התקרית. משכתי את ידי קרוב לשפתי ועצמתי חזק את העיניים.
טיפות קטנות של גשם ראשון הכו בעדינות על פני החלון השבור.
רסיסים קטנים התנפצו לי על הלחיים וקיוויתי שיהיו מספיק כדי
שיראו כמו דמעות. הורדתי את ידי מהעיניים וראיתי שבשקט המוחלט
שעטף אותי בעיוורוני הרגעי, שניר כבר קם מהשטיח ומיכל נעמדה
מצדי השני ליד הספה.
לא הייתי צריך להגיד מילה נוספת כדי להתחיל את רצף התנועה
שהסיר את הגידול המשפחתי מביתנו. ניגשתי אל חדר האמבטיה
והמתנתי מספר שניות לשניר שיגיע. פתחנו יחד את הדלת ונבלענו
פנימה מותירים את מיכל מאחורינו, לגמרי לבד.





לוויתן




כשיצאנו השטיח כולו כוסה סדין לבן. מיכל לא נראתה בסלון אבל
קולות הבכי העמום שהשמיעה הסגירו את מיקומה בחדר של התאומים.
סחבנו את מה שהיה פעם אבא החוצה, מהאמבטיה אל הסלון. ניסינו
שלא לגרור אותו, אבל בשנתיים האחרונות הוא כל כך השמין,
שכשסחבנו אותו עם הבטן למטה, היא לבדה נגררה על פני הרצפה.
בהתחלה הייתה לנו בעיה לשים אותו על הסדין כי הבטן כל הזמן
משכה את הקצה וקיפלה את הסדין, אבל בסוף הצלחתי לעמוד על קצה
הסדין בו בזמן שמשכתי את אבא עליו. מבטנו, שלי ושל שניר, נפגשו
ומבלי לדבר הרגשנו הקלה שלא היינו צריכים לקרוא למיכל לבוא
לעזור לנו עם הגופה.
שניר כיסה את אבא עם שולי הסדין ואני ניגשתי לראות אם הכל בסדר
עם מיכל. באותה הזדמנות גם התקשרתי למגן דוד אדום כדי להודיע
על מה שאירע. ברגע שענתה לי הגברת עם הקול הנמוך הרגשתי שאני
לא רוצה שמיכל תהיה איתי פה בחדר בזמן שאני עושה את הסידורים.
לחשתי לה בעדינות שאולי כדאי שתכין לשלושתנו כוס קפה שחור, אך
היא מבלי להבין למה חתרתי, נתנה בי את המבט של
איך-אתה-בכלל-יכול-לחשוב-עכשיו-על-אוכל, ויצאה מהחדר.
השיחה עם שירותי ההצלה של מדינת ישראל לא התנהלה בדיוק כפי
ששיחות כאילו צריכות להתנהל. הגברת עם הקול הנמוך שאלה אותי מה
אני רוצה. אמרתי לה שזה בקשר לאבא שלי. היא שאלה מה בדיוק קרה
לו. אמרתי לה שצריך לשלוח לפה אמבולנס כי אני חושב שהוא מת.
הגברת עם הקול הנמוך שאלה אם אני חושב או שאני בטוח.
לא כל כך ידעתי מה לענות. לא רציתי להיות זה שיקבע מה קרה לו.
פעם קראתי על מקרה שבן אדם היה כמו מת יותר מעשר שעות ובסוף
התעורר. לא הייתי מוכן לקחת על עצמי את הסיכון שאחר כך הוא
יתעורר לי, ואני כבר הכרזתי עליו מת. זה יהיה כמו ניסיון לרצח
שנכשל, ולי לא חסרו מניעים.
הלו אתה שם, שאלה הגברת אחרי שלא עניתי מספר שניות. אמרתי שכן
ושאני לא יכול לקבוע בודאות אם הוא מת או לא ושישלחו לכאן
אמבולנס. הגברת עם הקול הנמוך אמרה שכל האמבולנסים שלהם בשטח
ושהיחיד שנשאר פנוי בתחנה הוא לטיפול נמרץ והוא נועד רק למקרים
קריטיים.
אבא שלי מת ואת אומרת לי שזה לא מקרה קריטי, צרחתי לאפרכסת.
אני מבקשת שלא תצעק עלי ותירגע, היא ענתה. מה להירגע, אמרתי,
מה את רוצה בדיוק שאני אעשה אתו עכשיו?
אני מציעה שתתקשר לחברה קדישא שיקבעו את מותו וייקחו אותו
לקבורה, אמרה וניתקה. בינתיים נכנס לחדר שניר והביט בי בתמיהה,
מנסה לפענח על מה צעקתי. שתקתי. מה אני כבר יכול להגיד לו? שלא
הצלחתי לקבוע אם אבא שלנו מת או רק עושה את עצמו גוויה.
בסוף הוא שאל אותי אם הכל בסדר ועניתי לו שכן. יצאנו אל הסלון
וכבר לא היה לי אכפת מה יהיה עם הדבר הזה ששכב חסר כל צורה
אנושית, כמו לוויתן לבן שנכחד, ללא תנועה, על השטיח. שניר אמר
שאי אפשר להשאיר אותו כאן, אפילו לא חמש דקות, כי הוא מתחיל
להסריח את כל הבית. מיכל נשארה במטבח כדי שלא תצטרך להיות
באותו החדר עם הגוויה.
שניר הרים את הצד של הראש ואני את הרגליים. במבט לאחור הכל היה
נגמר הרבה יותר טוב אם היינו מתחלפים בצדדים כבר אז כששניר לא
כל כך הצליח למצוא נקודת אחיזה יציבה. אמרתי לו שהוא חייב
לאחוז בראש בנקודת החיבור לצוואר אבל כשעשה זאת נשמעו קולות
פיקוק עצמות והוא מיד הרפה את האחיזה כדי לתפוס יותר לכיוון
הכתפיים. אבל אז אחיזתו התנתקה, ומה שהיה פעם אבא נתן נגיחה
חזקה ברצפה.
אחרי ששניר הרים אותו שוב, הצלחנו להגיע עד לחדר המדרגות,
כשאני מוביל. ירדתי שלוש מדרגות ועמדתי לרדת אל הרביעית כששניר
שוב איבד את האחיזה ועזב את הגופה. יד אכזרית של גורל הראתה
למיכל את הדרך החוצה אל חדר המדרגות בדיוק ברגע שנשמטה הגופה,
ושני התאומים עמדו וצפו במחזה ביחד איתי.
הגופה התגלגלה מטה בחצי סיבוב של הגוף שגרם גם לי לאבד את
נקודת האחיזה שלי. הדירה שלנו נמצאה בקומה הראשונה על עמודים
ובינה לפני הקרקע מפרידות שלוש עשרה מדרגות. האיש שבסדין
התגלגל והתהפך במורד המדרגות ומעצמת המכות שחטפה האריזה,
החליקה החוצה יד אחת מלווה בקולות נקישת השיניים של אבא.
בתחתית המדרגות הגיע הגופה לעצירה מלאה, אבל לא לפני שהשמיעה
קול פיקוק עצמות בדיוק כשהצד של הראש נחת, כבהילוך איטי, על
הרצפה. מיכל התעלפה, שניר הקיא ואני נותרתי לבד.
ירדתי מהר לתחתית המדרגות לפני שהעולם פתח בסיבוב איטי סביבי.
נתקפתי סחרחורת ובחילה אך לא יכולתי להרשות לעצמי להיסחף
במערבולת האירועים שנחתה עלינו באותו הבוקר. דחפתי את הבחילה
והסחרחורת עמוק ככל שיכולתי לתוך הבטן כדי שאספיק לסיים את מה
שהתחלנו.





פנדורה




פחדתי שלא אספיק לפני שהסחרחורת תחזור. קמתי במהירות, ניגשתי
אל הגופה בצד של הרגליים והתחלתי שוב לגרור אותה, הפעם לבדי,
החוצה אל הרחוב. לא ממש ידעתי מה לעשות איתה ברגע שאגיע
למדרכה, אולם לפני שבכלל הספקתי להרהר בנושא, הגיחה כמו משום
מקום, כלבת הרוטביילר של השכנים מהבניין הסמוך. בריצת תקיפה
היא זינקה לכיווני, נעצרה בקצה הגופה, וכשלא הבחנתי, אחזה בפיה
בכף ידו של אבא שיצאה אל אויר העולם בהתרחשות המדרגות.
הכלבה משכה את היד לכיוון אחד, ואני את הרגליים לכיוון השני.
בצד הפה של הכלבה יכולתי להבחין בערוץ דק של דם שיורד מהיד של
אבא. משכתי בכל כוחי אך הכלבה שראתה בזה מן משחק, וניחנה
בכוחות וברצון גדולים משלי, ניצחה וגררה את כל הדבר הגדול
והלבן אל הרחוב, לצדו השני.
הרפיתי מאחיזתי ונתתי לכלבה את השליטה המלאה. שניר הגיח מאחור
מאושש, ופרץ בצחוק כשראה את המחזה. חשבתי שהוא יצא מדעתו עד
שמיכל הגיעה, וגם היא נסחפה בגל הצחוק. סוף סוף שחררתי את כל
שרירי הבטן שהחזיקו עמוק בפנים את כל הרגשות, הכאב והצחוק. הכל
התפרץ יחד כמו מתיבת פנדורה המקוללת אל אויר העולם.
הטפטוף שנפסק, שב לרדת, והרטיב את ראשינו. במהירות הוא התגבר
ונותרנו עומדים בגשם הכבד, כשמהכלבה והגופה לא נותר כל סימן.
הצחוק בו נדבקתי מהתאומים פינה מקומו לבכי לו חיכיתי כל הבוקר,
או יותר נכון, כבר עשר שנים. מיכל ושניר שעוד לא נרגעו, הצטרפו
אלי.
מיכל נראתה כמי שמרגישה קצת לא נוח עם הצחוק. חייכתי אליה כמו
נותן אישור אילם, שה מותר. חיבקנו אחד את השני חזק חזק ונתנו
לגשם להציף את גופנו במים ולכבות את הלב הבוער. כך עמדנו בגשם,
מאוחדים בגופנו, והעולם עצר.
ואומנם הלבבות כבו.
חזרנו לדירה והחלפנו בגדים. מיכל נכנסה לחדר האמבטיה ואני
ושניר הסתכלנו אחריה בדאגה. כשנשמע קול זרימת המים נשמנו
לרווחה. שניר הביט אלי וחייך. הכל יהיה בסדר עכשיו, נכון?
רציתי, ואמרתי, שהכל יהיה בסדר. אבל משהו עמוק בפנים, יותר
בפנים מהמקום בו שמרתי את כל הרגשות, לחש לי שמאותו יום הכל
עומד להשתנות. כל כך קרובים ומאוחדים כמו שהיינו תחת הגשם,
מחובקים בגוף ושותפים בלבנו, לא חזרנו להיות.
ולא נחזור עוד לעולם.





עובדת סוציאלית




אחרי שאבא מת נשארנו שלושתנו לבד. משרד הסעד שלח לנו עובדת
סוציאלית שתבוא לאבחן את המצב הכלכלי בבית ובאופן כללי את צורת
חיינו. יומיים רק ניקינו את הבית לכבודה כדי שלא יהיו לה
תירוצים או כוונות להרוס לנו את התוכניות. ידענו על בואה שבוע
קודם לכן מהמחנכת של מיכל ושניר, שלמדו באותה כיתה. נירה,
המחנכת של כיתה ט' שניה, התגלתה כידידת אמת ועזרה לנו בכל דבר
שרק יכלה. היו לי עשרות רעיונות איך להתחיל את חיינו החדשים,
אבל אז עוד לא ידעתי על התוכניות הנפרדות של התאומים.
בלילה לפני שהעובדת הסוציאלית הגיעה, בקושי הצלחתי להירדם.
העברתי בראשי את כל הדברים שקרו מאז שאמא זיכרונה לברכה עזבה
אותי. כשאמא עזבה התחלתי את כיתה א' וכשאבא עזב התחלתי את יב'.
אחת עשרה שנים קשות במהלכן הייתי צריך ללמוד, לעבוד, וגם לדאוג
לשלומם של התאומים. וזאת לא הייתה משימה פשוטה. בעיקר משום
שהסכנה ארבה להם בבית, והגיעה לשיאה במה שנודע כתקרית.
בערב אחרי שאבא מת ישבנו בסלון ודיברנו על כל הדברים שתמיד
רצינו לעשות ואבא לא נתן לנו. הוא לא מנע מאתנו בגלל שזה היה
עולה לו כסף, כי למזלנו לא היינו תלויים בו בכל מה שנוגע
לכספים. היינו שוטפים ביחד חדרי מדרגות ומעשבים גינות כמעט בכל
גבעתיים. אבא מנע מאתנו דברים כי זה נתן לו סיפוק, ולא יותר
מזה.
סדר היום שלי כמעט לא השתנה בכל הזמן הזה שתחם את ילדותנו.
נהוג לצפות שילדים שגדלו לבד עם אבא דפוק ובלי אמא יגמרו בסוף
בכלא, או לפחות חסרי כל השכלה. אבל אני התעקשתי ללמוד המקביל
לכל הפעולות הנלוות לשמירה על התאומים, והעבודות המזדמנות.
בבוקר הייתי הולך לבית הספר עד הצהרים, משתדל עד כמה שאפשר גם
להגיע עם שיעורים מוכנים, אבל בדרך כלל הייתי מעתיק את התשובות
בבוקר, לפני כל שיעור. אחרי הלימודים הייתי חוזר הביתה לראות
שהכל בסדר עם התאומים, ואחר כך הולך לעבודה שמצאתי באותו
החודש.
בהתחלה התאומים הצטרפו אלי לעבודות, אבל מהר מאד איבדו עניין
ומצאו להם עיסוקים אחרים, והפילו עלי את התפקיד של האבא והאמא
וכל שאר העולם. הייתי לוקח כמעט כל עבודה, ממכירה פרחים
בצמתים, לניקיון מכוניות וחדרי מדרגות, ועד לגננות. הכל, העיקר
שבסוף מקבלים קצת כסף.
אחרי העבודה הייתי חוזר הביתה, ובמידה ולא היו בעיות מיוחדות,
הייתי מתפנה לדבר שהכי אהבתי לעשות. בחדר, לבד, הייתי מוציא את
הספר שלקחתי בהשאלה מבית הספר, וקורא אותו עד שנרדמתי. לא
אהבתי סוג מסוים של סיפורים, אבל הקריאה עצמה, התחכום של השפה,
הבריחה, היו המניעים להתמדה.
בסוף כל יום עבודה, בתקופה שהתאומים עוד עבדו איתי, היינו
הולכים ברגל לבית הקברות של גבעתיים כדי לטפל בקבר של אמא, אבל
בערך אחרי שמלאו למיכל אחת עשרה היא הפסיקה לבוא איתנו. שניר
שתמיד היה הכי קרוב אליה, אפילו אחרי התקרית, הרגיש לא נוח
לבוא איתי בלי מיכל, אז הלכתי לבד.
שלושה חודשים אחר כך, עדיין המשכתי לבקר את הקבר כל חודש, אבל
אז קרה מה שקרה בין אבא למיכל. מאז מעטו מאד ביקורי בבית
הקברות והקדשתי את כל זמני הפנוי לקריאה ולעבודות אחרי
הלימודים. ההתרחקות של התאומים ממני אחרי התקרית הובילה אותי
למסקנה האחת שלהם יש אחד את השני, לאבא יש את המרירות הפנימית
שלו נגד כל העולם, ורק אני נשארתי עם עצמי. הייתי חייב לדאוג
לעתיד שלי, כדי שיום אחד אוכל להתנתק מהמקום הזה ולעבור לגור
במקום אחר, עם חיים אחרים.





הבובה




מאז שאמא זיכרונה לברכה נפטרה, אבא נעשה אדם אומלל. לא היה לו
יותר במי לשלוט או לרדות, כשהדברים לא נעשו בדיוק כמו שהוא
רצה, אז כתחליף הוא היה מתעלל בנו. בהתחלה הוא היה נכנס לנו
לחדרים כשלא היינו בבית, וגונב את המשחקים שהכי אהבנו. במשך
זמן מסוים כלל לא הבחנו בתופעה עד שנעלמה למיכל הבובה שאמא
קנתה לה כשהייתה בת שלוש, שנה לפני שעזבה אותנו ואת העולם.
לא היה שום דבר מיוחד בבובה הזאת חוץ מהעובדה שהיא הייתה הדבר
היחיד שנשאר למיכל מאמא. היא שמרה עליה באופן מיוחד בתוך קופסת
קרטון שבמקום מכסה, שמה עליה ניילון שקוף כדי שתוכל לראות אותה
מבלי שתיהרס. הקופסה הונחה, בסוף כל פגישה בין מיכל לבובה, על
המדף השני, הכי גבוה אליו מיכל הגיעה בגיל שש.
אני זוכר שזה היה ביום ראשון כי באותה תקופה מיכל שיחקה עם
הבובה רק בשבתות. התאומים חזרו מבית הספר חצי שעה אחרי, ונכנסו
ישר למטבח כדי לאכול את ארוחת הצהרים שלהם. אבא לא היה בבית
ולאף אחד לא היה אכפת איפה הוא נמצא, כל עוד זה לא בבית. הם
סיימו לאכול וניגשו לחדרם המשותף. לי היה חדר משלי אבל יותר
קטן.
כשנשמעו הצרחות הייתי בשירותים. יצאתי משם מהר ככל שיכולתי
כשאני סוגר את מכנסי בדרכי החוצה. שניר יצא מהחדר שלהם ולחש לי
באוזן מה קרה. נכנסתי אחריו לחדר ומצאתי את מיכל יושבת על
הרצפה, ראשה מושפל מטה והיא בוכה בהיסטריה. מתחת לשערות שלה
יכולתי להבחין בקופסה של הבובה, הניילון קרוע והיא ריקה. יום
שלם לקח לה להכין את הקופסה המיוחדת הזאת, עם הניילון, ועכשיו
היא הרוסה לגמרי.
לא הייתה לנו סיבה אמיתית לחשוב שמדובר באבא אבל שלושתנו
ידענו, אפילו מבלי להתייעץ, שזה משהו שרק הוא יכול לעשות.
חיבקתי את מיכל חזק ושניר הביא לה כוס שוקו. אחרי חצי שעה היא
התאוששה, וניגשנו שלושתנו לסלון לחכות לאבא שיחזור.
ישבנו בשקט שעתיים וקצת עד שנשמעו הצעדים ואחריהם קול רשרוש
המפתחות. הכרנו את הצלילים האלה כל כך טוב, עד שהם הפכו לגבינו
לחלק בלתי נפרד מאבא. כך ידענו שאבא הגיע. מיכל ושניר נמתחו
בספה ואני נשארתי באותה התנוחה בכורסה הגדולה שלי. אבא נכנס
ובכלל לא התייחס אלינו. הוא המשיך ישר לחדר שלו ואחר כך חזר
לסלון, רק כדי לעבור דרכו אל המטבח.
לא אמרנו מילה. אף אחד לא העז להאשים אותו, או אפילו לשאול
אותו, אם הוא יודע מה קרה לבובה. מהמקום בו ישבתי ראיתי אותו
מורח לעצמו לחם עם אבוקדו ושם עליו מלא בצל ירוק ומלח כמו שהוא
הכי אהב. אחר כך הוא היה מסריח  יותר מגוויה, אפילו מזאת שלו
כשמת.
אחרי שגמר את הפרוסה הראשונה ולקח את הביס הראשון מהשניה, מיכל
לא עמדה יותר בלחץ בו היינו והתחילה לבכות. שניר שכבר אז, בגיל
שש, היה מאד קרוב אליה, התחיל לבכות גם הוא. סימנתי להם שיהיו
בשקט, שיירגעו, כי אחרת אבא יתעצבן, אבל הם לא שלטו בבכי והוא
רק הלך והתגבר.
קול של חריקת כיסא נשמע מהמטבח ואבא יצא משם עם חצי פרוסת לחם
עם אבוקדו ביד אחת, וביד השניה אחז בסכין המריחה כל כך חזק
שהיא האדימה מסביב לסכין. הוא התקרב לתאומים שנצמדו אחד לשני
וצרח עליהם להפסיק לבכות ומה בכלל הבעיה שלהם. כשהוא דיבר,
ידיו נעו בתנועה מחזורית, והסכין שבידו חתכה בעצבנות את
האוויר. הרגשתי שזה הרגע בו עלי להתערב.
קמתי מהכורסה וניגשתי אל אבא שעמד מעל התאומים עצבני. אמרתי לו
שמישהו לקח למיכל את הבובה שלה ושאולי הוא יודע מי זה היה יכול
להיות. אבא אמר שאין לו מושג על מה אני מדבר, ומיכל שלא יכלה
לשלוט יותר בעצמה, התחילה לצרוח שזה הוא שגנב לה אותה והצביעה
על אבא. השימוש במילה גנב לא יכל להיות יותר שלא במקום באותו
הרגע.
אבא לא התכוון לתת לעניינים להתגלגל בכיוון הזה וצעק עליה
שתסתום כבר את הפה ושהיא גדולה מדי לבובות. בכל מקרה הוא גם
אמר שהוא זרק את הבובה ושלעולם לא תראה אותה שוב. מיכל קמה
ונתנה לאבא אגרוף חלש ברגל. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו העז
להרים עליו יד בבית הזה, הבית שלו, והוא לא התכוון לתת לזה
לקרות שוב.
אף אחד מאתנו לא הספיק לעקוב אחרי תנועותיו של אבא עד שפתאום
מיכל עפה על הרצפה וחתכה את השפה, לא לפני שראשה קיבל חבטה קלה
מהרגל של הכורסה. ערוץ דק של דם זרם לה מהפה אל הסנטר, והיא
במריחה מילאה את כל פניה בדם. שניר ניגש אליה מיד ואני קפצתי
על הרגל של אבא, חיבקתי אותה חזק חזק ונשכתי אותו נשיכה גדולה
מבלי להרפות. הפה שלי נסגר ולא תכנן להיפתח שוב לעולם.
מופתע לגמרי הוא צרח מכאב אבל אני לא הפסקתי ורק חיזקתי את
נשיכתי כמו כלב עקשן. אבא הרביץ לי בכוח וניסה בשתי ידיו
להוריד אותי ממנו אבל הייתי כולי כבר מוצף אדרנלין ולא הרגשתי
דבר, רק את רגלו של אבא בתוך הפה. בסוף כשאזלו כוחותיו הרפיתי
הכל בבת אחת ורצתי לחדרי.
התיישבתי על הרצפה בתנוחה עוברית, מחבק את רגלי ומניח ראשי על
ברכי. כך המתנתי לאבא שיבוא להעניש אותי, לסגור חשבון. בבוקר
למחרת התעוררתי על הרצפה בדיוק במקום בו ישבתי יום קודם אחרי
הצהרים. לא הצלחתי להיזכר במה שקרה מהרגע שנכנסתי לחדר ועד
שנרדמתי, אבל גם לא כל כך היה לי אכפת. העיקר שאבא לא נכנס
פנימה כשישנתי.





צביקה ינאי




בדרך לבית הספר, הזכירו לי הכאבים מהמכות של אבא מאתמול, שאי
אפשר יותר להמשיך ככה בחוסר הביטחון הזה, ושאני חייב להשיג
מפתחות לדלתות החדרים שלנו, אבל עד שהגעתי לבית הספר כבר שכחתי
הכל. נשארו רק הכאבים.
במשך שבוע אחר כך, לא יכולתי לשבת מבלי להרגיש את המכות
שקיבלתי. בבית הספר עשיתי הכל כדי להסתיר את מה שקרה, כדי
שהמורה לא תשאל שאלות מיותרות. אבל מאותו יום אבא לא הרים
עלינו יד וריכז את כל מאמציו לאמלל אותנו בכל הדרכים שידע חוץ
מלתת לנו מכות.
בעיניי התאומים הייתי גיבור, ובעיניי עצמי הרגשתי שאין דבר
שאני לא יכול לעשות. הרי ניצחתי את המפלצת האכזרית מכל וכל זה
בגיל תשע.  אבא לא חזר להיות אותו טיפוס עצבני כשהיה באותו
הבוקר, לפני שחזר מהיכן שהיה. אחרי שמת, הבנתי שאז הרגתי חצי
ממה שהיה בו אחרי שאמא זיכרונה לברכה נפטרה. את החצי השני
רצחתי בגיל ארבע עשרה בתקרית, וכל מה שמת באותו בוקר בחדר
האמבטיה, היה גופו השברירי של אדם, שכבר מזמן ויתר על חלקו
בעולם החיים.
חודשיים אחרי מקרה הבובה, הגיע לבית הספר תלמיד חדש. הוא הגיע
מעיר בצפון שנקראת עכו ובגלל שביום בו נכנס לכיתתנו לא ישב
לידי אף אחד, הושיבה אותו המורה שם. המורה הציגה אותו בתור
צביקה ינאי, אבל הוא אמר לכולם לקרוא לו צבי. איך שהוא התיישב
לידי הבנתי שהוא לא כמו כולם, ורק אחר כך כשנהיינו חברים טובים
הבנתי למה.
יום אחד כשישבנו ברחוב על המדרכה, צבי אף פעם לא הסכים שאני
אבוא אליו הביתה, הוא סיפר לי שהוא כבר פעמים נשאר כיתה.
ביקשתי שיסביר לי מה זה אומר כי עוד לא שמעתי על מישהו שעשה את
זה לפניו. הוא הסביר לי שזה אומר שבמקום לעלות לכיתה גבוהה
יותר בסוף השנה, הוא כבר לומד בפעם השלישית בכיתה ג'. צבי גם
אמר שבגלל זה הוא ואמא שלו עזבו את עכו, כי בבית הספר שלמד
אמרו לה שלא רוצים אותו יותר.
באותו יום שישבנו על המדרכה גם נזכרתי בכל עניין המנעולים שכל
כך הדאיג אותי, והחלטתי לשאול את צבי אם הוא יכול לעזור לי.
צבי אמר שהוא מבין מאד במנעולים ושאם אני אתן לו משהו בתמורה
הוא יביא לי את המפתחות שאני צריך. עלינו ביחד לבית שלי כדי
שיראה אם יש משהו שהוא רוצה בחדר של אבא.
לא אבא או התאומים היו בבית. נכנסנו קודם למטבח כדי לשתות מים
קרים ורק אחרי שהראיתי לצבי את החדר שלי ואת המנעול שבדלת ואת
זה של התאומים, נכנסנו לחדר של אבא. צבי אמר שהוא מכיר את כל
מקומות המחבוא של המבוגרים ושהם כולם אותו דבר, ובגלל זה כל כך
קל לשקר אותם. הוא מיד ניגש לארון הגדול של אבא ופתח את הדלת
הימנית.
הוא הכניס את הידיים שלו עמוק לתוך המדפים, מתחת לכל הבגדים
והדברים, עד הסוף של הארון. הוא בדק מדף אחרי מדף בקפדנות
וכשהגיע למדף הנמוך מכולם, מצא מה שחיפש. מתוך הסוודרים
הישנים, צבי הוציא קופסת נעלים חומה. לקחנו אותה לסלון וצבי
שאל אם אני רוצה להיות זה שיפתח אותה. אמרתי שאני לא רוצה לגעת
בשום דבר של אבא שלי ושעדיף שהוא יעשה את זה כי הוא המבין.
בתוך הקופסה מצאנו עשרות חוברות עם תמונות של בחורות ערומות.
צבי נתן לי להסתכל באחת מהן אבל לא רציתי לראות. החוברות היו
של אבא וכשהחזקתי את זו שהוא נתן לי, הרגשתי בחילה ורציתי
להקיא. זרקתי אותה בחזרה לקופסה וצבי שאל אותי אם אני הומו.
מיהרתי לצעוק עליו שאני לא, כי ככה ראיתי שכולם עשו.
אחרי שהוא בחן היטב את כל החוברות שבקופסה, מה שלקח לו יותר
מחצי שעה, צבי הסכים להשיג לי את המפתחות תמורת ארבעה חוברות
שהוא בחר והעביר לראש הערמה. הסכמתי לעסקה וצבי רצה ללכת למקום
ממנו הוא תכנן להביא את המפתחות עם החוברות, אבל אמרתי לו שהוא
יקבל אותן רק כשהוא יביא לי את מה שאני רוצה קודם. בסוף הסכמתי
לתת לו חוברת אחת כדי שהוא יהיה בטוח שאני לא מרמה אותו.
למחרת בצהרים צבי צלצל בדלת. הכנסתי אותו פנימה לדירה הריקה
והתיישבנו אצלי בחדר. הוא הכניס את היד לכיס והוציא משם שני
מפתחות. לקחתי אותם וראיתי שאין להם בכלל שיניים. שאלתי אותו
איך זה יכול להיות, והוא הסביר לי שאלה מפתחות גנבים שיכולים
לפתוח ולנעול כל מנעול מאותו הסוג. ניגשתי לדלת לנסות וראיתי
שהם עובדים. הוצאתי מתחת למזרון שלי את שאר החוברות עליהם
הסכמנו ונתתי לצבי.
הוא אמר שהוא חייב לחזור הביתה מיד כי אמא שלו מחכה לו. אמרתי
לו שאני אלוה אותו עד לכביש ויצאנו מהבית. נפרדנו על המדרכה
וצבי התחיל לחצות את הכביש. הסתובבתי לאחור כדי לחזור הביתה
ולנסות עוד פעם את המפתחות החדשות שלי, אבל בדיוק אז נשמע קול
בלימה צורם ואחריו קול התנגשות עמום.
הסתובבתי לעבר הכביש במהירות. בהתחלה לא ראיתי שום דבר מיוחד
חוץ ממכונית שנעצרה באמצע הכביש. אחרי שתי שניות הבחנתי בעשרות
דפים עפים באוויר, ומשם אל הרחוב, שהתמלא כולו בתמונות של
בחורות ערומות. בצבי הבחנתי אחרון, שרוע ללא תנועה בחזית
המכונית, מלא כולו בדם.
תוך שניות כבר לא יכולתי לראות אותו יותר בגלל כל האנשים
שהקיפו את המקום. אמבולנס הגיע אחרי כמה דקות ולקח משם את צבי.
באותו הערב ביקשתי מאבא ללכת לבקר את צבי בבית החולים, אבל הוא
לא הסכים. כשהלכתי לישון לא לקחתי סיכון שאבא יגלה את החוברות
החסרות ויבוא לחפש אותן אצלי, אז נעלתי את הדלת.
דבר ראשון בבוקר, עוד לפני שאבא התעורר, נכנסתי לחדר של
התאומים והערתי אותם בשקט. הראיתי להם את המפתח שלהם והסברתי
להם איך להשתמש בו ומתי. אמרתי להם שזה מפתח גנבים ושהוא יכול
לפתוח את כל הדלתות שבתוך הבית וגם לנעול אותן. שניר אמר שאסור
לגנוב, והייתי חייב להסביר לו שמותר להשתמש במפתח הזה לדברים
טובים ושזה רק השם שלו כזה. התאומים קלטו את ההסבר בפעם
הראשונה ומיד ניגשו אל הדלת לנסות.
אחרי ששלטו במפתח היטב, הורתי להם להחביא אותו ולהשתמש בו בכל
פעם שירגישו צורך. הם הביטו אחד בשני ומבלי להגיד אף מילה
ניגשו שניהם לפינת החדר מאחורי הארון והניחו את המפתח מתחתיו.
הרבה שימוש לא מצאנו לזוג המפתחות מלבד הפעם האחת שבה הם הצילו
את חיינו, לכאורה, בתקרית.





התקרית




שבע שנים אחרי שאמא זיכרונה לברכה נפטרה, השמיני באפריל, אלף
תשע מאות שמונים וארבע, יום וחודשיים אחרי יום הולדתי הארבע
עשרה, שכמו כל השאר לא נחגג, התרחשה אותה תקרית מפורסמת. מיכל
הייתה אז בת אחת עשרה והתחילה לעבור את השינויים אותם עוברת כל
אישה.
באותם ימים לא הייתי יותר משעתיים בבית במשך היום ועוד כשש
שעות בלילה. בבוקר למדתי ומיד אחר כך הלכתי לעבוד ברחיצת
מכוניות, ולפעמים בסופי שבוע, במכירת פרחים. הרווחתי בשבוע
יותר ממה שאבא הרוויח בחודש והתאומים היו באים אלי כל סוף שבוע
כדי לקבל ממני דמי כיס. ניסיתי שלא לפגוע בקריאה אבל המציאות
חייבה סדר יום קצת שונה.
ביום שבת בבוקר הם נכנסו אלי שניהם לחדר לפני שהתעוררתי, כדי
שלא יפספסו אותי אחרי שאלך לעבודה, והעירו אותי בעדינות.
התיישבתי במיטה ושניהם התיישבו על שוליה כשגבם לקיר ומבטם
מופנה אלי. עוד לפני שהספקתי לומר מילה, הם פתחו בנאום ששיננו
היטב בעל פה קודם לכן, ואולי אפילו כל הלילה.
התאומים בחרו בשניר כדובר שלהם והוא ביקש בצורה הכי סמכותית
שהוא יכל, בגיל אחת עשרה, שאני אתן להם השבוע את דמי הכיס גם
של השבוע הבא. שאלתי אותם מה פשר העניין, ולמה הם צריכים כל כך
הרבה כסף. שניר פתח את הפה כדי להסביר אבל מיכל נתנה לו מכה
בצלעות עם המרפק שלה והוא השתעל במקום וחייך במבוכה.
הנהנתי בראשי כמבין ואז אמרתי שאני מסכים אבל לפני שאתן את
הכסף אני רוצה לדעת מה הם הולכים לעשות איתו. שניר לחש משהו
באוזנה של מיכל ואחר כך התחלפו והיא לחשה משהו באוזנו. הם
הביטו אחד בשני ובשפת הבעות אילמת הסכימה לבסוף מיכל לחשוף
בפני את הסוד הגדול.
למחרת בבוקר כשנכנסתי לחדר של התאומים כדי להעירם לבית הספר,
מצאתי את המיטות שלהם ריקות. לפי ההתלהבות בה שרו יום קודם
לכן, לא היה לי קושי להבין לאן נעלמו. כשחזרתי מבית הספר הייתי
הראשון בבית. נכנסתי לחדרי ונעלתי את הדלת כדי שאוכל להכין את
שיעורי הבית שנועדו למחר בלי הפרעות, למרות שהבית היה ריק.
מיכל ושניר חזרו, כמו תמיד, כחצי שעה אחרי, אבל הפעם מיכל
ניגשה מיד לחדרה. שניר שלא הורשה להיכנס לשם יחד איתה, דפק על
דלת חדרי. הוא ביקש להיכנס ולשבת על הרצפה כדי שלא יישאר בסלון
לבד כשאבא יגיע. שאלתי למה מיכל לא נותנת לו להיכנס, והוא אמר
שזה בגלל מה שהם הלכו לקנות הבוקר.
החדרים שלי ושל התאומים לא נמצאו באותו המסדרון. הבית כולו
נבנה בחיסכון רב ובצמצום. כשנכנס אדם לבית, המטבח נמצא מיד
לימינו, מאחורי דלת הזזה לבנה מעץ שנפתחה בדחיפה שמאלה. הסלון
הוא החדר אליו נכנסים, איך שדורכים בתוך הבית. מהסלון יוצא
מסדרון קטן מצד שמאל שהנכנס לתוכו, נתקל בשתי דלתות, אחת בצד
ימין והשניה ישר קדימה. הדלת מימין הייתה הדלת של התאומים
והרחוקה של אבא. החדר שלי אומנם חלק קיר עם חדר התאומים אבל
התמקם בפינת הסלון הימנית, אחרי המטבח ומול דלת חדר האמבטיה.
שניר שכב על הגב במרכז השטיח. אני ישבתי ליד שולחן הכתיבה הקטן
שלי והכנתי שיעורי הבית. מיכל מסוגרת בחדרה. הוויה פשוטה בעולם
שקט, שצלם מזדמן היה מנציח מבעד לחלון עץ ישן, עטור וילון ורוד
עתיק, וקרן שמש חמימה, נופלת על ראשינו.
מיכל, מרוב התלהבותה מהתבגרותה הרשמית, השאירה את עטיפת חזיית
האימונים החדשה שקנתה הבוקר עם שניר, על הרצפה במסדרון. אבל לא
לפני שזרקה את השקית בה שכבה החבילה כולה, עם הכתובת "מורן
לבני נשים" כתובה בסגול, על השטיח בסלון, צעד בודד מדלת
הכניסה.
את האות המזהיר מפני אבא לא שמענו, לא אני ושניר, וכנראה גם לא
מיכל, משום שהיינו נעולים בחדרנו, עסוקים יותר, ועסוקים פחות.
אבא נכנס ומיד הבחין בשקית. מניסיון העבר ולפי הקולות שהשמיע
עכשיו, הובילו כל הרמזים הקוליים לתמונה חזותית אחת של אבא
בדמיון כולנו, למרות שלא החלפנו מילה.
הפרצוף של אבא האדים כולו. הוא הרים את שקית הניילון מהרצפה
והתחיל לחזור, בהתחלה בשקט, ואחר כך בצעקות על המשפט היחיד
שאמר כל היום. בדיוק כמו אמא שלה... בדיוק כמו אמא
שלה...ב-ד-י-ו-ק כ-מ-ו א-מ-א ש-ל-ל-ל-ל-ה... והלמד הדהדה
בבית.
בטירוף מוחלט הוא צעד אל המסדרון, אל החדר של התאומים, ואז
נתקל בהפתעה השניה של היום. על הצלופן השקוף שעטף את החזייה
נכתב באותיות אדומות מסולסלות, "לנערות". יכולנו לשמוע את קול
הצלופן נמתח ומתקמט, אבל לא ידענו אם אבא הרים אותו בידיו או
דרך עליו בשתי רגליו, והפיק את הצלילים.
אבא ניגש אל הדלת וניסה לפתוח אותה. הוא סובב את הידית כמה
עשרות פעמים לפחות, כמסרב להאמין שהדלת יכולה להיות נעולה. הוא
נאבק בדלת כשידו האחת על הידית מסובבת, וכל שאר גופו מתנגש
בדלת בהתאמה. כשלא עלה בידו לפתוח את הדלת, ומיכל כבר התחילה
לצעוק בהיסטריה מוחלטת שמישהו יבוא לעזור לה, ואחר כך, שהוא
עומד לרצוח אותה, אבא שיחרר את הידית והעביר את כל המאמץ
לשבירת הדלת.
במבט לאחור אני לא בטוח מה היה זה שגרם לו להתנהג כך. המחשבה
הבסיסית אמרה שהוא הרגיש מאבד שליטה. שדברים נעשו מאחורי גבו
והוא כבר לא היה הגורם השולט, או יותר חשוב מכך, המאיים,
בחיינו. אבל למחשבה זו הצטרפה אחרת, שאבא כבר חמש שנים לפחות
לא נמצא בעניינים, ואת השליטה האמיתית בבית נטלתי לידי כבר
מזמן. אחר כך עלתה סוגיית הכסף. אולי הוא חשד שגונבים ממנו
כספים כדי לממן את מוצרי ההפקרות האלה, כך תמיד קרא לכל מוצרי
הטיפוח שאמא קנתה.
בכל מקרה, ותהיה הסיבה האמיתית אשר תהיה, הוא עמד לאבד את
העשתונות ואני בעיני רוחי דמיינתי את אבא כג'ק ניקולסון
בניצוץ, אחד הסרטים הבודדים שזכיתי לראות בטלוויזיה, פורץ לחדר
של מיכל מבעד לדלת כשבידו גרזן, וחיוך שטני מרוח על פניו.
שניר, שעד שהתחילו הצרחות, ישב על מיטתי כשאוזנו צמודה לקיר
בהאזנה, זינק ממקומו ומשך בכתפי. תעזור לה, הוא התחנן. תעשה
משהו. ידעתי שכל מעמדי בבית מוטל בספק. אם אצא ואעמוד מנגד אבא
אצטרך להתמודד איתו, ולא הייתי בטוח מה יהיו ההשלכות של מעשה
כזה, אם אנצח. אם אשאר כאן בחדר, לעומת זאת, אאבד את כל מה
שהשגתי בעיני התאומים והשליטה שלי בבית תיהרס, מה שיביא חורבן
מוחלט על המשפחה הזאת.
אבל מה שהכריע לבסוף את ההתלבטות הייתה הקריאה הראשונה של מיכל
שהוא הולך להרוג אותה. אבא לא הרים עלינו יד מאז האירוע עם
הבובה, ולמרות זאת הרגשתי עמוק בבטן שהוא עומד לעשות את זה.
שעוד רגע הוא יתפרץ לחדר עם הגרזן ויחלק את אחותי לרסיסי בשר.
אמרתי לשניר שינעל את הדלת מיד אחרי שאני יוצא והוא הנהן בראשו
בהבנה. אמרתי לו שהכל יהיה בסדר ויצאתי מהחדר. המזל הגדול שלנו
היה, שמבנה הבית אפשר לי כשאבא עסוק במסדרון עם הדלת של מיכל,
להסתובב במטבח ובסלון בלי שהוא בכלל ירגיש.
נכנסתי למטבח. הדברים התרחשו בקצב מסחרר ומבלי שבכלל שמתי לב
למה שאני עושה, יצאתי מהמטבח כשסכין הבשר בידי וצעדתי אל
המסדרון. כמו השריף הטוב בסרטי המערב הפרוע, צעדתי בביטחון אל
המסדרון, ידי מתוחות מבלי לגעת בגופי כאקדוחן מוכן לשליפה,
והסכין לחוצה חזק חזק ביד ימין, מכוונת קדימה ומיועדת לאבא.
אבא לא הרגיש שהתקרבתי אלי מאחור, עד לרגע שבו דקרה הסכין את
סנטרו, כשניסיתי להצמיד אותה לצוואר. הוא קפץ במקומו בבהלה, אך
עד שהספיק לעכל את המצב והתכוון להסתובב, אחזה ידי השמאלית
בראשו, והימנית הצמידה את הסכין, חזק חזק מבלי לחתוך, לצווארו
באלכסון. הסכין התמקמה בנוחיות כשהלהב מופנית אל הבשר בשיפוע
מטה, מנקודת החיבור הרחוקה של הלסת עם הצוואר ועד לגרוגרת,
מעליה. מוצף אימה, ניסה אבא לבלוע את הרוק שהצטבר לו בפה.
הגרוגרת שלו ניסתה לעלות אך נתקלה בסכין הממתינה. כמו קצב
הפורס נקניק, קילפה הסכין פרוסה מהצוואר של אבא, שנחתה על
הרצפה עם הצד המדמם מטה, השמיעה צליל נוזלי קצר, וחשפה את
הזיפים שהחלו לגדול על העור.
אבא אטם את פיו כדי שלא לצרוח מכאב. כל שרירי גופו נרפו לפתע
והייתי חייב לדחוף אותו על הדלת כדי שלא יקרוס לי לרצפה.
קירבתי את שפתי לאוזנו, מבלי להזיז את הסכין, ולחשתי לו באוזן
את המשפט האחרון שהחלפנו עד יום מותו.
מרחוק שמעתי את הדלת של חדרי נפתחת ובריצה הגיע שניר. הוא
הסתכל בי בעיניו החומות הגדולות, במבט מפוחד, והתחנן. אל תהרוג
אותו, בבקשה, אל תהרוג אותו, וכשאמר זאת בפעם השניה פרץ בבכי
ונפל על הרצפה.
שחררתי את הסכין מגרונו של אבא, והשלכתי אותה אל הרצפה. משכתי
בשארית כוחותיי את אבא, שכבר היה חצי מעולף, לחדרו. בעטתי בדלת
והנחתי אותו על המיטה. אחר כך רצתי לשכנים כדי לספר להם שאבא
חתך את עצמו בגילוח והתעלף.
השכן מהדירה ממול הגיע במהירות ולמזלי הבחין באבא  כבר בתחילת
המסדרון, ולא שם לב לסכין ולפרוסת הבשר ששכבו על הרצפה. כשהוא
נכנס לחדר של אבא קראתי למיכל לצאת החוצה. לקח לה כמה שניות
לפתוח את הדלת ולצאת. הרמתי את הממצאים מהרצפה, הובלתי את מיכל
אל הסלון, והורתי לתאומים לצאת מהבית ולא לחזור עד שיחשיך.
אחר שהלכו ניגשתי לשירותים והשלכתי את הבשר. הורדתי את המים
שלוש פעמים אבל הפרוסה סירבה לרדת עם המים. במקום לשקוע
ולהיסחף פנימה, היא צפה לה באיטיות בין הבועות. כשהבנתי שזה לא
ילך, הוצאתי את הבשר מהאסלה ולקחתי אותו למטבח. שם זרקתי את
הסכין לכיור והוצאתי שקית ניילון מהמגירה השניה.
רק בדרך החוצה הבנתי מה עלי לעשות עם הראיות. הלכתי באיטיות אל
הבניין של השכנים, שם, מתחת לבית, שכבה לה גורת הרוטביילר
הקטנה ושיחקה לה בסמרטוט של בד. השלכתי אליה את הבשר והוא פגע
לה בפנים ונפל על האדמה. מבלי להשתהות, תפסה הכלבה את הבשר
בפיה ולעסה אותו בכל הכוח שכבר היה לה בגיל הזה. היא נאבקה בו
כדקה, ורק אחרי שבלעה את כולו, עזבתי את המקום רגוע וחזרתי
לדירה. כנראה שאז פיתחה את התאבון לאבא. תאבון שהגיע לשיאו
ביום בו אבא מת.
כשחזרו התאומים הביתה, הם לא אמרו מילה על שקרה. הם נכנסו
לחדרם בלי לאכול דבר ונעלו את הדלת. האירוע לא הוזכר עוד
בביתנו מלבד מספר פעמים כשהוא נרמז בשם התקרית. הסכין עצמה
נעלמה למחרת בבוקר. חיפשתי אותה חצי יום אבל לא היה לה כל זכר.
שיערתי שאחד התאומים העלים אותה כדי שלא תישאר כל מזכרת
מהמקרה, אבל מה באמת קרה לה לא ידעתי עד היום בבוקר.
















ב. הבגידה





נירה המחנכת




שעה לפני שהעובדת הסוציאלית הגיעה, נירה, המחנכת של התאומים,
קראה לי לשיחה אצלי בחדר. היא אמרה שיש לה משהו חשוב להגיד לי
לפני שהתאומים יגיעו ואחריהם העובדת הסוציאלית. לא היה לי מושג
על מה היא רוצה לדבר ואמרתי לה שיהיה לנו הרבה יותר נוח לשבת
בחדר של אבא או של התאומים כי הם יותר גדולים. נירה העדיפה שזה
יהיה בחדר שלי ולי לא היה ממש אכפת.
נכנסנו אלי לחדר והיא התלבטה דקה שלמה כיצד להתחיל. בסוף
כשהחליטה, אחזה את ידי בידה ושמה על ידינו האוחזות, את ידה
השניה. היא חייכה אלי במבוכה ואז שאלה אם יש לי איזשהו מושג מה
הולך לקרות לנו. אמרתי לה שאני רוצה לבקש אפוטרופסות על
התאומים, ולהמשיך לחיות פה בבית עם עזרה מלשכת הסעד. נירה
חייכה בסמכותיות.
היא שאלה מה יקרה אחרי שאני אתגייס לצבא ולא אוכל להיות בבית
כל השבוע. אמרתי לה שלא ממש חשבתי על זה אבל אני בטוח שנמצא
פתרון, ושתמיד אפשר להיות ג'ובניק בתל אביב ולחזור כל יום
הביתה. נירה חייכה חיוך נוסף,  ועזבה לי את היד, כדי להניח
אותה על הברך שלי.
היא עצרה לרגע, והמשיכה בשיחה. לתאומים, היא אמרה, יש תוכניות
אחרות. זה הכה בי. מכה חזקה עם דימום פנימי במיתרי ההיאחזות של
המציאות. על איזה תוכניות אחרות היא יכולה לדבר. זה לא יכול
להיות, אמרתי לעצמי, הרי מלבדי אין להם אף אחד והם בטח לא
מעדיפים ללכת למוסד או למשפחות אומנות עד שיהיו בני שמונה
עשרה.
נירה שהייתה מחנכת מנוסה, הרגישה שאני מחליק ממנה לתוך עצמי
ומתנתק מהשיחה. היא הושיטה את ידה השניה, שלא הייתה מונחת על
בירכי ונגעה בסנטרי. היא הרימה את מבטי מעלה לגובה עיניה ואז
רק המשיכה בפירוט אותן תוכניות, שכנראה, לא כללו בהן אותי.
כמו שאתה בטח יודע, אמרה נירה בקול שקט, שני הוריך היו בנים
יחידים להורים ניצולי שואה. את ההורים של אבא לא הכרתם ואולי
אתה עוד יכול לזכור את סבתא שלך מצד אמא שנפטרה כשהיית בן שש.
משיחותי עם התאומים הבנתי שהם לא זוכרים אותה בכלל.
כשאמא שלך הלכה לעולמה, היא השאירה אחריה צוואה, שכל רכושה
הפרטי, זה שלא נרשם על שמו של אבא שלך, יועבר לך במותה אבל רק
אחרי שאבא שלך ילך לעולמו. הייתה לאישה הזאת ראיה מעוררת הערצה
לטווח ארוך, ואני רק יכולה לנחש מה היה קורה במשפחה הזאת אם
היית מקבל את עיזבונה בעוד אביך בחיים. כדי שלא לסבך אותך
בהליכים המשפטיים, דאגתי להעביר את כל רכושה אליך ועורך הדין
שלי יצור אתך קשר בזמן הקרוב.
בכל מקרה, שלושתכם נותרתם בעולם הזה לגמרי לבד. אין לכם כל
קרוב משפחה או ידיד שיוכל לעזור לכם. דיברתי על כך רבות עם
התאומים בבית הספר ושניהם הביעו רצון לעזוב את הבית הזה, עכשיו
כשלא נותר פה עבורם עוד דבר. אני שאין לי ילדים, הזמנתי אותם
לבוא ולהתגורר עמי בביתי ברמת גן. יש לי בית גדול ולכל אחד מהם
יוכל להיות חדר, במיוחד עכשיו כששניהם עוברים את גיל ההתבגרות
וחייבים את הפרטיות שלהם אחד מהשני.
הם באו לבקר אותי אתמול בדירה ומאד התלהבו מחדריהם החדשים.
סיפרתי להם שביקשתי שיועברו לכיתה המקבילה כדי שלא יהיו בעיות
פנימיות בבית הספר עם הסידור החדש. הם אמרו שזה לא ממש משנה
להם ובכל מקרה זה שווה את זה. אחר כך ישבנו יחד והם ביקשו לספר
לי על התוכניות שלהם לעתיד. הם אמרו שהם לא מסוגלים לדבר על זה
אתך.
בנקודה זו היא הרימה את ידה מברכי בתזמון מדויק והניחה את שתי
ידיה על כתפיי. כל כך הרבה חדשות בזמן כל כך קצר. הרגשתי
מסוחרר ולא ידעתי מה לענות. התאומים עוזבים את הבית כדי לגור
עם נירה ומשאירים אותי מחוץ לתמונה. חשבתי שהיא תזמין גם אותי
לגור אצלה, מיד אחרי שסיפרה שהזמינה אותם, אבל היא לא אמרה דבר
בכיוון. הכל נאמר בתזמון מדויק, מלווה בבימוי תנועות ידים
מהירות, בדיוק כמו בטקס ראש השנה.
יש רגעים בחיים שאתה בטוח שאתה יודע הכל, שהקרקע מתחת רגליך
מוצקה והעתיד ברור ובטוח, ובדיוק אז הכל משתנה. הקרקע נשמטת
והמסך יורד. כמו שמישהו כתב פעם, העתיד הוא נקודה אפורה במשטח
שחור, ללא עומק, נפח או צורה. נירה כנראה המשיכה לדבר אבל אני
כבר לא שמעתי כלום. היא קראה בשמי מספר פעמים ורק כשניערה אותי
בשתי ידיה, התעוררתי וחזרתי לתודעת החדר.
התאומים ביקשו ממני לספר לך שהם פוחדים ממך ולא יכולים לחיות
אתך לבד באותו הבית. שניר סיפר לי על התקרית שלך עם אבא ושהיה
בטוח שאתה עומד להרוג אותו. אני חוששת שהיחסים בנכם מחייבים
פירוד זמני כדי שכל צד יוכל להתרכז בחייו, ואולי מאוחר יותר
תחזרו להיות יחד.
אתה כבר גדול, בעוד חודש וחצי ימלאו לך שמונה עשרה ותהיה אחראי
לעצמך. התאומים לעומת זאת עוד צריכים מישהו שיטפל בהם, מישהו
שעליו הם יוכלו לסמוך ולבטוח בו.
כעס החליף את התגובה הראשונית של ההלם. נירה אמרה שהם צריכים
מישהו שיוכלו לסמוך עליו... מישהו שיעזור להם... שיוכלו לבטוח
בו... ומה איתי, מי היה לצדי בעשר השנים האחרונות, מי עזר לי,
במי יכולתי אני לבטוח. קרעתי את עצמי בין הלימודים לעבודה כדי
שיהיה לי מה לתת להם בכל שבוע, כדי שיהיה להם עם מה להסתדר
ולהראות ילדים נורמלים בפני החברים שלהם.
אבל יותר מכל הרגשתי שנאה לשניר. הוא שביקש ממני לעזור למיכל
בתקרית, שהיה יותר מפוחד מכולם, פוחד ממני? נזכרתי בדמעות
שהזיל כשעמד בפתח המסדרון והתחנן שלא אהרוג את אבא, את המבט
המבוהל שהיה לו בעיניים. אבל הפעם לא הרגשתי את אותה סימפאטיה
והבנה שחשתי כלפיו אז. רציתי להכניס לו סטירה כדי שישלוט בעצמו
ויתאפס. כדי שיבין באיזה מין עולם אנחנו חיים.
נירה שתקה. היא נתנה לי לעכל את הדברים יותר באיטיות, למרות
שמאחורי הדלת כבר נשמעו קולות התאומים, ועוד מעט תגיע העובדת
הסוציאלית. היא שאלה אם אני רוצה שתביא לי משהו לשתות אבל
עניתי שאני מעדיף שתספר לי את הכל, ועכשיו, ושלא תשאיר לי עוד
הפתעות לאחר כך.
יש עוד דבר אחד, היא אמרה אחרי שהתרחקה ממני על המיטה. אני
מתכוונת לבקש אפוטרופסות על התאומים ושאתה תוכל להישאר כאן
בדירה. אני מתכוונת לבקש שתקבל את כל ההקצבות שניתן כדי שתוכל
להחזיק את הבית עד שימלאו לך שמונה עשרה ואז כבר תהיה אחראי
בפני החוק לנהל את חייך ככל שתרצה.
לא רציתי לעשות שם הצגה גדולה מכל העניין. הרגשתי יותר מנבגד,
הרגשתי נעזב לבד וללא נפש חיה שאוכל לשים עליה את הראש, שתעביר
את אצבעותיה בשערות ראשי ושתעשה שהדמעות, אלו שהתחילו עכשיו
לרדת, ייעלמו. קמתי והושטתי לנירה את יד ימין.
נירה לא כל כך ידעה איך להגיב ובסוף חייכה חיוך מבויש ולחצה את
ידי. היא קמה גם היא מבלי לעזוב לי את היד ואז חיבקה אותי חזק
ואמרה לי שהכל יהיה בסדר ושמה שנראה עכשיו כמו הסוף הוא רק
ההתחלה של חיים חדשים עם עתיד טוב יותר לכולם. היא אמרה שהיא
שמחה להיות פה איתנו ולהפוך לחלק מהמשפחה.
ניגשתי אל הדלת ואמרתי לה שאני שמח שהיא והתאומים הם עכשיו
משפחה. שלה בלי הילדים ולהם בלי האמא יהיה עכשיו יופי ביחד,
אבל שלא תעז לקרוא לי, חלק מהמשפחה. הצביעות הזאת של כולם
מסביבי עשתה לי בחילה ונמאס לי מהם לגמרי. אמרתי לנירה שאני לא
מתכוון להישאר פה עכשיו כדי לשמוע את כל זה עוד הפעם מההתחלה.
פתחתי את הדלת והיא אמרה לי שאני מתנהג כמו תינוק. מבלי להביט
לאחור עניתי שמעניין אותי לדעת אם זו שמדברת עכשיו זו נירה
המחנכת או נירה האמא של שניר ומיכל. יצאתי מהחדר כשנירה ממלמלת
משהו אחרי. מיכל ושניר ישבו בסלון על הספה הירוקה והביטו בי
במבט מלאה אשמה ופחד.
כשגבי מופנה אליהם אמרתי להם שהיו לי חרא של חיים איתם ושיהיה
להם בהצלחה בחיים החדשים שלהם, רק חבל שאת מה שהם אמרו לאמא
נירה הם לא יכלו להגיד לי בפרצוף. איך שגמרתי את המשפט ברחתי
החוצה מהבית כדי שלא יראו אותי בוכה. רצתי לרחוב ומשם במהירות
לבית הקברות של גבעתיים.





כוכב נופל




למרות שכאב לי בצד, לא עצרתי אפילו פעם אחת.
רצתי את כל המרחק מהבית לבית הקברות עד שהגעתי לשער ורק שם
הצמדתי את הגב לחומה ובכיתי. אנשים שעברו ברחוב השפילו מבטם
כשעברו לידי. הם התרחקו ממני כמו ממצורע ולא רצו להתקרב.
לבסוף, כשהבכי קצת נרגע, נכנסתי פנימה.
רצתי בין הקברים, מפיל פה ושם זרי פרחים, ורומס קופסאות פח
קטנות של נרות זיכרון. כשהגעתי לבסוף לחלקה הישנה, נשכבתי על
הקבר של אמא שלי, על המצבה עצמה.
שכבתי על הגב וצפיתי ברקיע, כיצד הוא משנה את צבעו מתכלת לאפור
לשחור. במהלך האפור הופיע כמה כוכבים, ואחד אדום שייט לו לאורך
השמיים. כשהגיע השחור, ראיתי כוכב נופל אבל לא ביקשתי משאלה.
כשכל המחשבות שלי רעות, לא רציתי לבקש מהכוכבים שמישהו ימות,
אז שתקתי. המחשבות שלי המשיכו לדבר.





תמונות




בבוקר מוקדם התעוררתי בבית הקברות. קמתי וניקיתי את הבגדים
מהעלים שנדבקו בהם. יצאתי מבית הקברות אל הרחוב השומם שמלבד
כמה מכוניות, לא הייתה בו כל תנועה. הלכתי ברגל לכיוון הבית,
משוכנע שכשאגיע, לא אמצע בו אף אחד. כשהגעתי הדלת לא הייתה
נעולה ובדירה לא נמצאה נפש חיה.
עמדתי בבית הריק. ריח הזיעה שעל פני התמזג בכבדות במחנק החדר
והיקשה את פני. השקט שבאוויר זמזם באוזניי וקרני השמש חדרו
מבעד לחלון ופגעו כבמאורע תנכי, כקרן האור שהעלתה את ישו
לשמיים מהצלב, בספה הירוקה,
[ עליה מיכל יושבת ספק שוכבת, ובזוית העין, אבא שוכב מת על
הרצפה, ]
בשטיח,
[ בעוד שניר מעביר את אצבעותיו בשערות ראשו, והאצבעות בשלן
נעצרות אי שם בקדקוד וממתינות, ]
בפינת החדר,
[ התאומים רק בני שלוש, יושבים בלול הריק ממשחקים, ]
בכורסה,
[ אמא מעבירה את האצבעות בשערי, עושה שהבכי ילך, עושה שהוא ילך
לתמיד, ילך מהעיניים, ילך ולא ישוב עוד לעולם, ]
ובעיניי המסונוורות חסרות הדמעות,
[ התנפץ החלון לאלפי רסיסים בלתי נראים, וטיפות קטנות של גשם
ראשון הכו בעדינות על פניו וממנו רסיסים קטנים ניתזו לי אל
הלחיים ואני מקווה שיהיו מספיק כדי שיראו כמו דמעות. אני מוריד
את ידי מהעיניים, ]
ואני רואה שבשקט המוחלט שעטף אותי בעיוורוני הרגעי,
[ שניר כבר קם מהשטיח ומיכל נעמדה מצדי השני ליד הספה, ]
העולם עצר מלכת,
[ התאומים מחייכים חיוך בוגדני שורף, ]
ואני לא יודע את אשר עלי לעשות כדי להחזיר את החיים למסלולם.
כיצד להמשיך. לחבר את רצף חיי הקטוע וההמשך לא נראה באופק.
פתאום, משהו בי התעורר. נזכרתי במה שנירה אמרה על זה שהתאומים
פוחדים ממני. לחשתי אל ה-
[ תאומים שעמדו מרוצים בבגידתם ב- ]
סלון הריק שעכשיו אני אתן להם סיבה לפחד.
נכנסתי למטבח והוצאתי מהמגירה השניה את הסכין הכי גדולה
שמצאתי. משם חזרתי לסלון כדי להתחיל את מה שהייתי צריך לעשות
כבר מזמן.
נעמדתי בסלון,
[ בעוד התאומים מחייכים בצד החדר, ]
נשמתי נשימה עמוקה, וניגשתי אל הקורבן הראשון, הגוש הירוק
שניצב מולי. מוכן להתמודדות, הרמתי את הסכין מעלה, ובצווחה
ארוכה, בשני חתכים עמוקים, שחטתי את מושב הקבע של התאומים.
[ כל שריד מהבעת הפנים שלהם נעלם. ]
החתך הראשון חצה את כל המושב לאורכו, והשני את המשענת באלכסון,
מפינה אחת אל הנגדית בחיתוך מתעקל. נוצות ושאר חלקי ספוג מילאו
את השטיח.
[ כמה חלקי ספוג ריחפו באוויר ונתקעו בשערות ראשו של שניר. ]
על הכורסה הגדולה,
[ אמא יושבת, ומעבירה את האצבעות בשיער, עושה שהדמעות ילכו, ]
האנדרטה הפרטית שלי, פסחתי, וניגשתי לחדר התאומים.
בעטתי בדלת אך היא סירבה להיפתח. העברתי את הסכין ליד שמאל
וניסית את הידית אבל גם היא לא עשתה את העבודה ונותרתי בחוץ.
התאומים נעלו את דלת חדרם כשהלכו והשאירו אותי בבית שלי מוגבל
לשוטט במרחב המצומצם.
בעטתי בדלת עוד כמה פעמים ואז, מבלי לתת לרוחות שמסביב לעצור
אותי, נכנסתי לחדר שבהמשך המסדרון. לחדר של אבא אף אחד לא נכנס
כבר הרבה מאד זמן. גם כשניקינו את הבית לכבוד העובדת הסוציאלית
שלא יצא לי לפגוש, דילגנו על החדר הזה כי מיכל סירבה לשטוף שם
את הרצפה. לי לא הייתה כל כוונה לוותר על התענוג שבריטוש החדר
ומיד פתחתי במלאכת ההשמדה.
קפצתי על המיטה וקרעתי את המזרון עד שחלקים מהספוג נמצאו בכל
מקום, אפילו בשערותיי. את שתי כריות הפוך האמיתיות ריטשתי
לחלקיקים ותוך שניות אי אפשר היה לנשום בחדר מבלי לשאוף חופן
נוצות ביחד עם החמצן. רסיסים ריחפו באיטיות באוויר, משייטים
במרחב ושוברים את המראה האלים של גופי ופניי.
יצאתי מהחדר אל המסדרון כדי לתת לנוצות לשקוע בתחתית החדר עם
כל הזוהמה, וכשהמצב סוף סוף נרגע חזרתי פנימה וניגשתי אל
הארון. החלטתי שהסכין לא תוכל לעזור לי פה יותר. השלכתי אותה
אל המסדרון בדיוק כמו פעם, ושבתי אל הארון. הכנסתי את אצבעותיי
בין הארון לקיר ומשכתי בכל כוחי את מבנה העץ הגדול מן הקיר
לכיוון החדר. בהתחלה הארון לא הראה כל כוונה לשנות את מקומו בו
עמד זה עשרים שנה לפחות. למרות זאת לא הרפיתי.
הארון התנדנד ברעידות קטנות עד שניתק מהקיר ובאיטיות מהפנטת,
התרחק ממנו, עד שניצב בשיפוע גמור יחסית לרצפה. ממצב זה המשיך
בנפילתו מטה עד שפגע במסגרת העץ שרגילה הייתה לאחוז עד לאותו
הבוקר במזרון המיטה. הארון על כל משקלו רמס את המיטה וריסק
אותה תחתיו כמו מבנה הבנוי מגפרורים, ומבלי להניד עפעף המשיך
מטה עד שפגע ברצפה ברעש מחריש אוזניים, והגיע לעצירה, אך לא
לפני שנשמעה ירייה צורמת, והזכוכית של תמונת החמניות שאמא תלתה
מעל המיטה, התנפצה לאלפי רסיסים.
הרוחות נעלמו והדירה חזרה לדממת המתים הרגילה.
מהדירות שמסביב בקעו צעקות בהלה ואנשים התקשרו למקומות אחרים
להעביר הלאה את הד הירייה. בדירה שמעל ילדה קטנה עם קול
מלנכולי, בכתה בקיטועים קצרים. היא התכוונה להמשיך בשלה עוד
זמן רב אך חבטה חדה, שלא איחרה לבוא אחרי תיפוף צעדים קצר,
סיימה את הבכי, אבל לא עשתה שהדמעות ילכו.
שוב דממה.
הצפצוף שזמזם באוזני לא הפסיק כשלוש שעות אחר כך. אצלי בראש
נגמרו המשדרים והצפצוף האחיד החליף את השקט. יצאתי אל הסלון
כדי לנוח מהתפתחות העניינים המהירה. עד לאותו רגע לא ידעתי
שלאבא היה אקדח בבית. לא הסכמתי להודות בזה אז לעצמי אבל פחדתי
מהמחשבה על מה שהיה יכול לקרות לנו אם לא הייתי יוצא מהחדר
בתקרית. לאן היו מגיעים חיינו בבית הזה עם האיש הזה שעד לפני
שבוע היה מסתובב פה ומשליט את המוות באוויר.





האקדח




אחר הצהרים נכנסתי שוב לחדר של אבא כדי למצוא את האקדח שפלט את
הירייה, על הציור של אמא. הארון שכב כל כך קרוב לרצפה שלא
יכולתי להרים אותו או לפחות להציץ. לשולי המיטה שנרמסו תחתיו
לא היו שרידים רבים. החלטתי לנהוג בהגיון. ניגשתי למקום בו
נהגה להיות התמונה כדי למצוא את החור ממנו נפלט הקליע. במה
שהיה פעם גג הארון נפער חור גדול ושחור. מרוצה מהממצא החדש
יצאתי מהחדר למטבח כדי להביא את הפטיש שאבא תמיד שמר מתחת
לכיור.
כשחזרתי לחדר בקצה המסדרון, התיישבתי על המיטה המרוסקת ליד
הארון, ובעזרת הפטיש שברתי את קורות העץ שיצרו את גג הארון.
קיוויתי שהאקדח נמצא במדף העליון, אחרת אצטרך לשבור יותר ממה
שהיה לי כוח. כשיצרתי חור מספיק גדול עם הפטיש בגג הארון,
הכנסתי את היד פנימה ומיששתי.
בתוך המדף מצאתי, חוץ מבגדים ישנים, שני חפצים קשיחים. הראשון
הייתה קופסת ברזל סגורה שלא הצלחתי להוציא דרך החור ששברתי.
השני היה האקדח שלמרבה שמחתי, היה כמו שקיוויתי במדף העליון.
את האקדח יכולתי להוציא החוצה, אבל כששלפתי את היד מהחור
שבארון, התיישר אחד השבבים ששברתי פנימה, ונכנס לי לתוך היד
בצד של הורידים.
מבוהל מהכאב, לא חשבתי על מה שעדיף לעשות ובמקום להכניס את היד
חזרה לארון, משכתי אותה בכוח עד הסוף החוצה, לא מרפה לרגע
מהאקדח. שביב העץ חתך לי את כל היד, מהמרפק, וכמעט עד כף היד.
למזלי, החתך לא היה עמוק מדי ולא פתח את רוב הורידים. דם ירד
לי מכל אורך החתך וכמעט שכיסה את היד לגמרי בשרוול אדום.
הנחתי את האקדח על המיטה וניגשתי לאמבטיה כדי לשטוף את היד.
במהלך השטיפה כנראה שאיבדתי המון דם כי התחלתי להרגיש מסוחרר.
הפסקתי את הזרם והוצאתי את התחבושת מהארון שמעל הכיור. חבשתי
בכוח את היד כדי להפסיק את הדימום ועד שגמרתי, כבר הספיקה
התחבושת כולה להיספג בדם.
יצאתי מחדר האמבטיה בדרכי אל החדר של אבא כדי לקחת את האקדח
אבל אז העולם החשיך ונפלתי על הספה הירוקה, המרוטשת, שבסלון.
שלוש דקות שכבתי על הספה בעיניים פקוחות והעולם נשאר שחור.
לבסוף ויתרתי, עצמתי את עיניי ונתתי לכוחות הטבע לעשות את
שלהם. עוד לפני המחשבה הראשונה, נרדמתי.
למחרת התעוררתי בחוסר כוחות. כנראה שבמהלך הלילה נפלתי מהספה
כי בבוקר מצאתי את עצמי שוכב על הרצפה. ניסיתי לקום אבל לא
הצלחתי להתיישב. הרגשתי מסוחרר לגמרי, ועל הרצפה תחתי, שכבה
שלולית יבשה של דם. בידי השלמה אחזתי בספה ומשכתי את עצמי בכל
כוחותיי אליה. הנחתי עליה את הראש ובכוחות משותפים עם הרגליים,
היד הבריאה, והראש, טיפסתי על הספה הירוקה. התיישבתי באלכסון
כדי להסדיר את הנשימה.
חצי שעה אחר כך אזרתי את הכוחות להגיע אל המטבח. מתהלך כשיכור
מקיר אל קיר, הגעתי לבסוף אל הכיור. פתחתי את הברז בידי הבריאה
ושתיתי כמה לגימות. יותר מזה לא יכולתי להכניס לבטן. על דלת
התנור שניצב דומם לצד הכיור, יכולתי לראות את השתקפותה של רוח
לבנה מביטה בי מהצד השני. לא האמנתי שאני יכול להראות כל כך
חיוור.
הכרחתי את עצמי לשתות עוד כמה לגימות וגם בלעתי שלוש כפיות של
סוכר. באותה הליכה שיכורה חזרתי לסלון ונשכבתי על הספה הירוקה.
נרדמתי למספר שעות נוספות והתעוררתי מאושש בשעות הערב
המוקדמות.
הפעם, הקימה מהספה הייתה קלה כתמיד. חזרתי לעצמי כמעט לחלוטין,
ובמצב הנתון, זה היה הישג לא קטן. אבל אני שניצחתי את הדרקון
הנורא כבר בגיל תשע, לא עשיתי מההישג הנוכחי עניין גדול.
מהספה הירוקה הלכתי למקום אליו רציתי להגיע עוד בליל אמש.
נכנסתי לחדר של אבא והרמתי את האקדח שהיה מרוח כולו בדם. לקחתי
את האקדח לאמבטיה ושטפתי אותו עד שלא נשאר עליו כל סימן של דם.
זה היה אקדח ישן ומוכסף, כזה שהשתמשו בו במערב הפרוע עם תוף
מסתובב ושישה מקומות לכדורים.
פתחתי אותו כדי לראות כמה כדורים עוד נשארו בו. ארבעה חורים
היו רקים, באחד מצאתי את הקליע הריק שהוצאתי וזרקתי על הרצפה,
ורק באחד מצאתי כדור שלם. הכנסתי את האקדח לתוך המכנסיים
ויצאתי מחדר האמבטיה. בסלון נזכרתי שבתוך הארון הייתה גם קופסת
ברזל שלא הצלחתי להוציא. חזרתי לחדר של אבא והתיישבתי באותה
תנוחה כמו בהתחלה. הרמתי את הפטיש בידי השמאלית, הבריאה,
ופתחתי חור נוסף, גדול יותר, במה שהיה פעם צדו האחורי של
הארון.
להפתעתי העץ נשבר הרבה יותר בקלות ותוך דקה כבר היה שם חור
מספיק גדול בשביל הקופסה. הכנסתי את ידי השמאלית בזהירות רבה
ומיששתי עד שמצאתי את הקופסה. משכתי אותה החוצה והנחתי אותה על
המיטה. אחרי הרהור נוסף, החלטתי לצאת מהחדר הזה באותה השניה.
הרמתי את הקופסה ביד שמאל ויצאתי מהחדר כשאני מושך את הדלת עם
אצבע אחת מידי הימנית עד שנסגרה לתמיד.
התיישבתי עם הקופסה על השטיח בסלון ליד הכתם האדום שהותרתי.
להפתעתי הרבה הקופסה לא הייתה נעולה. פתחתי אותה בזהירות
וכשתוכנה נגלה לעיניי, לא יכולתי להאמין שיבוא יום ויפול בידי
עושר כזה. עשרות שטרות של מאה דולר כל אחד, מילאו את הקופסה.
היו שם כל כך הרבה שאחרי שפתחתי אותה, הקופסה יותר לא נסגרה.
ארזתי את כל השטרות בשקית נייר כהה ומקומטת של פיצוחים, את
האקדח הכנסתי מתחת למזרון, והלכתי לישון כמה שעוד יכולתי לספוג
לתוך הגוף. השינה באה בקלות ועזבה באותה הקלות שבאה, לקולות
הבוקר שמיהרו להתייצב.





מרת וייס




בבוקר, לפני שחזרתי ללימודים, ניגשתי לבנק ובקשתי לפתוח חשבון.
שאלו אותי מה שמי וכשהפקידה הכניסה אותו למחשב, היא אמרה שכבר
יש לי חשבון אצלם בסניף. שאלתי אותה מופתע, מתי פתחו אותו והיא
הופתעה בעצמה לראות שהחשבון נפתח לפני כמעט שמונה עשרה שנה על
ידי אחת, מרת וייס.
בשניה הראשונה השם לא אמר לי כלום, אבל מיד אחר כך נזכרתי ששם
המשפחה הקודם של אמא שלי זיכרונה לברכה, היה וייס. שאלתי את
הפקידה אם יש בחשבון הזה כסף. היא הקישה משהו על המקלדת
במיומנות מהפנטת, וחייכה כשקראה את שכתוב על המסך.
לפי מה שכתוב פה, יש לך בחשבון קופת גמל שנפתחת בעוד כארבע
שנים. לפי החישוב המשוער, תוכל לקבל ממנה סכום של מאה וחמישים
אלף שקל. נותרתי המום. כשנכנסתי לסניף הסתמי הזה היום בבוקר,
לגמרי במקרה, לא דמיינתי שלכאן יתגלגלו הדברים. תהיתי אם הגורל
החליט לחייך אלי סוף סוף, או שמא זוהי עוד אחת מבדיחותיו
הקטנות, וכשאצא מפתח הבנק אפגע ממשאית ואצוף בתוך שלולית חמה
של דם.
ביקשתי להפקיד חצי מהכסף שהיה ברשותי בחשבון הקיים, ואת השאר
להמיר לשקלים. בלילה ספרתי אותו והגעתי ליותר מששת אלפים דולר.
אז חשבתי שזה המון אבל עכשיו הדברים שינו לגמרי את נקודת המבט.
הפקידה אמרה לי לתת לה את הסכום. הוצאתי את הכסף משקית נייר
שסחבתי איתי. הנחתי את השטרות על השולחן והערימה המסודרת
התפרקה וכיסתה כמעט את כולו.
הפקידה נותרה המומה ואמרה שהיא חייבת לקרוא למנהל הבנק כי רק
הוא יכול לאשר הפקדה של מטבע חוץ לחשבון עובר ושב רגיל ובטח
לקופת גמל. הסכמתי אבל ביקשתי שתמהר כי אני עוד צריך להגיע
לבית הספר. האנשים שעמדו מאחורי בתור בהו בשטרות הירוקים, אבל
לי שום דבר לא הפריע.
מנהל הבנק אמר לפקידה לעשות את הסידורים הדרושים ולהביא לו את
הטפסים לחתימה. בינתיים הוא קרא לי למשרד שלו והציע לי לשתות
קפה. ביקשתי תה ופקידה אחרת הביאה תה לשנינו. המנהל אמר שהוא
שמח שהחלטתי לפתוח חשבון אצלם בבנק ואני עניתי שזו בכלל הייתה
אמא שלי לפני שמונה עשרה שנה.
צחקנו יחד בנימוס איך קורים צירופי מיקרים כאלו והמנהל שאל למה
אבא שלי לא בא להסדיר עניינים כל כך מסובכים במקומי. אמרתי לו
שאבא שלי מת ושאמא שלי זיכרונה לברכה נפטרה כשעוד הייתי תינוק.
הוא אמר שהוא משתתף בצערי אז הרגעתי אותו שאני לא מצטער בכלל
ושזה רק טוב שהוא מת.
המנהל הרגיש לא נוח בכיסא וזז קצת במקום. בדיוק אז נכנסה
הפקידה הראשונה והניחה את הטפסים על השולחן. הסתכלתי בשעון
וראיתי שאני מאחר ללימודים. שאלתי אם אפשר כבר לחתום כי אני
נורא ממהר. חתמתי איפה שהמנהל הראה לי ויצאתי מהסניף, למרות
שהמנהל התעקש שאני אקרא את כל השורות הקטנות כי אחרת יכולים
לתבוע אותו בהונאת קטין. עניתי לו שאני כבר לא קטין, למרות
שמלאו לי שמונה עשרה רק אחרי חודש וחצי, ויצאתי.
בדרך לבית הספר שקעתי בחלומות על מה שאני עוד אעשה בכל הכסף
הזה שנפל עלי פתאום, ואיך התאומים לא יקבלו ממנו שום דבר. אבל
אז התעוררה בי מחשבה חדשה. אולי אמא פתחה חשבונות גם לתאומים
וגם בהם יש סכומים גדולים של כסף.
רצתי חזרה לבנק ושאלתי את הפקידה אם היא יכולה לחפש חשבונות
דומים על שם האחים שלי. נתתי לה את השמות ואחרי בדיקה קצרה היא
אמרה שהיו כאלה אבל הם נפתחו טרם זמנם וכל הכסף מהם נמשך. אל
החשבונות האלה אבא הספיק להגיע לפני. הרגשתי סיפוק מהעובדה שאל
החשבון שלי הוא לא הצליח להגיע ותפסתי את האוטובוס שבכניסה
לבנק אל בית הספר.





בחצר




לגורל יש דרך מיוחד לאחד את חבלי החיים של הדמויות הנעות במרחב
הזמן, בקשרים מתפתלים אחד לשני. לשיעור הראשון איחרתי והמורה
אמרה משהו על ההתנהגות שלי בזמן האחרון, אבל זה רק הוכיח שלה
לא היה מפגש עם הגורל הבוקר, וכל מה שהיא אומרת זה או מקנאה או
מטיפשות. כל התלמידים נראו לי כל כך קטנים, כמו חבורה של ילדי
גנון בשעת סיפור. צרחתי להם בתוך הלב שיתבגרו כבר, אבל הם לא
היו צריכים, אז למה.
אחרי השיעור יצאתי החוצה למסדרון ולפני שהספקתי לעשות שלושה
צעדים לכיוון היציאה לחצר בית הספר, אחזה בכתפי יד רכה שהגיחה
מאחור. הסתובבתי לאחור ופניה הדומעות של מיכל חייכו אלי בחיוך
מאולץ, שמיד התנפץ לבכי עמום ומופנם. שלחתי את ידי לקרבה אלי,
לחבק את אחותי, אך מחשבה מהירה שחמקה מבעד למנגנון ההגנה
המשפחתי, שבה והזכירה לי למה זה עלול להוביל ומי עוד יפגע מזה,
והרחקתי את מיכל ממני.
למה אתה עושה לי את זה שוב, שאלה מיכל מבעד לדמעות. היא ניסתה
להסתובב, פגועה עוד יותר ממה שהיתה, אך ידי הימנית שטרם הספיקה
לשחרר את אחיזתה ממנה, מנעה בעדה לעשות זאת. התקרבתי אליה
והנחתי את ידי על כתפה וליוויתי אותה לחצר כשאנחנו חצי
מחובקים.
התיישבנו על האדמה, תחת אחד העצים ושאלתי אותה מה קרה. היא
ניסתה להגיד לי כמה שהיא מצטערת על מה שקרה ואם יש דרך להחזיר
את הגלגל לאחור. בהתחלה חשבתי על מה שהיא אמרה אבל אז נזכרתי
בתמונות העבר, בבגידה ובמפגש עם הגורל מהבוקר. רציתי לחבק אותה
שוב, לחזור כמוה לימים שלפני, אבל התמונות הבזיקו במרכז מחשבתי
וחנקו את הכל. מין משחק מלחמה בין המוח ללב, נאבקים על השליטה
בגוף החצוי.
קמתי והתחלתי ללכת, ממש כמו אז, משאיר אותה מאחורי בוכה, וברקע
שמעתי אותה צועקת לי שהיא שונאת אותי ושאני חרא של בנאדם.
רציתי לחזור, כל כך רציתי, שהרגשתי את עצמי מתפצל, אבל בסוף
הנקמה נצחה והמשכתי להתרחק.





צוואה




שבוע אחרי, צלצל אלי עורך הדין של המחנכת נירה ואמר לי שאנחנו
צריכים להיפגש כדי להסדיר כמה עניינים. אהבתי איך שהוא אמר את
זה, ואחרי יומיים נפגשנו במשרד שלו אחרי הלימודים. הוא הסביר
לי שבצוואה יש סעיף שאומר שאני אקבל את הכסף רק כשיתמלאו שני
תנאים.
הראשון, הוא אמר, הוא שאבא שלי צריך למות, ואת התנאי הזה כבר
מילאתי. אמרתי לו שאיך שהוא אומר את זה יוצא שאני הרגתי אותו.
הוא התנצל וניסח את דבריו מחדש. אם כן, התנאי הראשון מולא.
התנאי השני, הוסיף, הוא שימלאו לך עשרים ואחת שנים, זאת אומרת
בשביעי בפברואר, אלף תשע מאות תשעים ואחת. בעוד ארבעה שנים.
שאלתי מה בדיוק אקבל בתאריך הזה והוא אמר שיש הוראה מיוחדת
בצוואה שאסור לגלות לי את תוכנה עד שיתמלאו כל התנאים שציין.
לסיכום הוא נתן לי לחתום על מסמך שאומר שהובהרו בפני כל התנאים
וקבע להיפגש איתי מיד אחרי יום הולדתי העשרים ואחת.
לפני שהלכתי אמרתי לו שאם אסור לו לגלות לי אז אני לא אתעקש על
זה כי החיים שלי דפוקים גם ככה ואין לי סיבה לחרבן לו אותם גם.
אבל, הוספתי, אני רוצה שתדע שאני לא כזה מחוץ לעניינים ואני
יודע על קופת הגמל שמחכה לי. ממש כמו מנהל הבנק הוא זז קצת
בכיסא באי נוחות מופנם, ואני יצאתי מהמשרד כשגבי מופנה אליו,
מחויך.
שמונה חודשים נוספים נשארתי לגור בדירה הישנה. אל החדר של אבא
לא נכנסתי מאז שהוצאתי ממנו את הקופסה, ולחדר של התאומים לא
ניסיתי להיכנס. ניהלתי את חיי בחיסכון מבלי להשתמש לשווא
בכספים שנחתו עלי. את הלימודים סיימתי בצורה טובה לבנאדם שצף
בים של חרא.
מדי פעם הייתי נתקל בשניר או במיכל במסדרונות בית הספר אבל לא
החלפנו מילה. שניר ניסה מספר פעמים לגשת אלי אבל תמיד מצאתי
מישהו שירחיק אותו ממני, לפעמים גם בכוח. מיכל לעומת זאת לא
מצאה כל קושי להתעלם ממני לחלוטין, אחרי שהפניתי לה את הגב, אז
בחצר בית הספר. נירה ניסתה לדבר איתי אלפי פעמים אבל אמרתי לה
שאין לי יותר מה להגיד ושאני מקווה שטוב לשלושתם ביחד.
במסיבת הסיום לא השתתפתי. במקום הייתי הולך הרבה לים להתאמן.
צה"ל לא הסכים לגייס אותי ליחידות המיוחדות כי האנשים בלשכת
הגיוס אמרו שיש לי קב"א נמוכה מדי גם בשביל להיות קצין. אמרתי
להם שהם יכולים לדחוף את הצבא שלהם לתחת ויצאתי עצבני.





משקית ת"ש




שבוע אחר כך הצבא שלח לי ילדה קטנה הביתה שהציגה את עצמה בתור
המשקית תנאי שירות שלי. היא הסבירה לי שאני זכאי להיות מוכר
כחייל בודד ולקבל את ההטבות הקבועות בחוק. שאלתי אותה מה זה
אומר והיא הסבירה לי שהצבא יעזור לי בהוצאות הבית, יתחשב
במגבלות שלי כשהוא משבץ אותי בתפקיד, ואם ארצה, יתאים לי משפחה
אומנת אליה אוכל לבוא בסופי שבוע ובחגים.
הילדה גם שאלה אותי איפה האחים שלי שרשומים לה בדף. אמרתי לה
שהם נהרגו ביחד עם האמא המזויפת שלהם בתאונת דרכים. למיכל
התרסקה הגולגולת וחלקים מהמוח שלה נדבקו לריפוד החדש של האוטו,
אבל הביטוח לא הסכים לשלם על ריפוד חדש.
מזועזעת, דפדפה הילדה בדפים ואמרה שזה לא רשום לה, אבל אם זה
נכון מגיעות לי גם ההטבות של בן יחיד. שאלתי אותה מה היה קורה
אם הייתי נהרג בעצמי, אם הייתי מקבל עוד הטבות, והיא ענתה לי
שצה"ל מתייחס בחשיבות רבה לעניינים האלו, ושאל לי להקל בהם
ראש. אמרתי לה שאיך שזה נראה לי, כמה שמתים יותר, בשביל צה"ל
זה יותר טוב אחרת לא היו נותנים כל כך הרבה הטבות.
זה בדיוק אותו הדבר כמו עידוד הילודה, הוספתי רגע אחר כך בטון
מהורהר.
שאלתי את הילדה בת כמה היא והיא סירבה לענות. היא אמרה שאם אין
לי יותר מה לשאול אז היא תלך ותדאג שאקבל את מה שמגיע לי.
שאלתי אותה מה בקשר למשפחה המאמצת והיא השאירה אצלי את הטפסים
כדי שאמלא אותם ואעביר אליה. הנחתי אותם בצד וליוויתי אותה
החוצה.
בדרך למטה אמרתי לה שהאדם האחרון שליוויתי כך החוצה מצא את
מותו בתאונת דרכים קטלנית כשאלפי בחורות ערומות מרקדות סביבו
בשמיים. הילדה אמרה לי שאני מקרה מסובך ושבפעם הבאה ישלחו אלי
קצינה.
הקצינה מעולם לא הגיעה. כנראה התייאשו ממני בצה"ל כבר בהתחלה.





הכבוד של ג'ק



במקום להתאמן כמו כולם במסעות וריצה ממושכת לפני הצבא, ריכזתי
את כל האימונים לקליעה באקדח ולהישרדות נפשית. הייתי מבלה
שלושה ימים רצוף כל פעם בלי לדבר או לראות בן אדם חי. בלילות
הייתי אוכל דגים שדגתי כשהם עוד זזו לי ביד, רק כדי להתחשל.
ניטשה אמר פעם שמה שלא הורג מחשל ולי לא הייתה כוונה למות.
את אימוני האקדח ביצעתי ביום. השגתי ארגז של תחמושת מאדם
שפגשתי בתחנה המרכזית. הוא עשה לי מחיר מאד טוב כי הוא אמר שזו
תחמושת פגומה והיא לא בטוח תעבוד. בהתחלה לא רציתי לקחת אותה
כי פחדתי שהיא תתפוצץ לי בפנים, אבל הטיפוס המפוקפק הבטיח לי
שאין סיכוי שהכדורים יתפוצצו לי אלא במקרה הכי גרוע, לא יעבדו,
וחזר למכור את החוברות עם הבחורות שופעות החזה והנערים חשופי
הישבן הלבן.
הייתי מניח שורה של שישה בקבוקי בירה על החוף ויורה בהם
מחמישים מטר. את הבקבוקים הייתי גונב מחצרות פנימיות של פאבים.
אני עצמי לא שתיין בירה גדול. אין לי כבוד למשקה שנמכר גם
בפחיות. או-ש-או-ש. משקה אחד לא יכול להתאים גם לאלומיניום וגם
לזכוכית. את ג'ק דניאלס לא תמצא אף פעם בפחיות קטנות במכונה של
התחנה המרכזית. לג'ק יש כבוד.
בהתחלה לא פגעתי ביותר מבקבוק אחד אבל עם הזמן השתפרתי והצלחתי
להגיע לשתיים משלוש. הרגשתי שהאקדח הזה נועד לי, וכל פעם אחרי
האימונים הייתי מחזיר לתוכו את הכדור הבודד, זה שהיה בו כשעוד
היה בארון. על הכדור הזה הרגשתי שאני יכול לסמוך. הרגשתי שהוא
עוד ישרת אותי, מתישהו.
בסוף כשקיבלתי את צו הגיוס זה היה לתאריך של הגיוסים הקרביים.
ידעתי שאני עוד יכול להגיע למשהו ועכשיו שאני מחושל, אף גיבוש
שבעולם לא ישבור אותי. הצו היה לאחת עשרה באוגוסט, אלף תשע
מאות שמונים ושמונה, יום חמישי. באותו בוקר כשיצאתי מהבית בדרך
אל הבקו"ם, נעלתי את הדלת, הנחתי את המפתח מתחת לשטיח הקרוע
ולא תכננתי לחזור לדירה הישנה עד יום מותי. על ההבטחה הזאת שלי
לעצמי הצלחתי לשמור עד היום בבוקר.

















ג. קליטה ומיון





מימין לתותח




מאז ומעולם הייתה לי בעיה להיכנס לתוך קבוצה. בגלל זה אף אחד
לא היה לוקח את כישלון הניסיון להיכנס לתוך משפחה מאמצת
כהפתעה, אם היה אחד כזה שייקח. מילאתי את כל הטפסים שהשאירה
אצלי הילדה מהצבא והעברתי לטיפול החוליה הצבאית אליה סופחתי,
לענייני תנאי שירותי בצה"ל. כעבור שבועיים קיבלתי הודעה שנמצאה
לי משפחה מאמצת בחיפה ושהם יצרו איתי קשר בקרוב כדי לתאם את
מועד פגישתנו הראשונה.
אחרי יומיים התקשר אלי אבנר, האבא של המשפחה המאמצת, ואמר לי
להתקשר אליו כשיתנו לי לצאת הביתה, והוא כבר יבוא לאסוף אותי
אליהם. שאלתי אותו אם זה לא יפריע לו לנסוע עד לתל השומר, אבל
הוא אמר שהוא רוצה שיהיה לי קל להגיע אליהם בפעם הראשונה.
הסכמתי. אמרתי לו שאני אתקשר כשאוכל.
כשנפגשתי איתם, זה קרה שבועיים אחרי שהגעתי לבקו"ם, ועברתי את
תהליך הקליטה שאמור היה להפוך אותי, האזרח הפשוט, לחייל לוחם
בצבא ההגנה לישראל. חבורת נפלים, שלא הצליחה לעבור כולם יחד את
רמת המשכל של בוטן, הדריכה אותנו בדרכנו החדשה, והציגה בפנינו
את המערכת בה עומדים אנו לבלות את שלוש השנים הבאות, לפחות.
ישבנו בשוק העבדים עם המספר הגורלי מודבק לנו למדים, מחכים
שיגיע המפקד היומי, ויודיע לנו ששוב הכניסו אותנו להקפאה עד
שצה"ל יחליט סוף סוף לאן הוא רוצה לשלוח אותנו. כל פעם ניסינו
להבין לאן הגענו, על ידי שכל אחד סיפר מה הוא ביקש בכל עדיפות,
וחיפשנו מכנה משותף. תמיד השלושה הראשונים רצו אותו הדבר ואז
הרביעי היה חייב לתקוע את הדבר האחרון עלי אדמות שמישהו בכלל
רצה לעשות בצבא, והביא על כולנו את הבעסה הטוטלית.
ישבתי שם לבד במגרש, שני צעדים מהתותח המפורסם שלידו עמד חצי
צבא לפני שנשלח לחצרות הריכוז, ומשם ליחידות. הילדים בירוק
ניסו להבין כמו כל פעם, אם הם הצליחו להגיע אל המנוחה והנחלה,
וישובצו כג'ובניקים בטירונות כלל צהלית, ואחר כך בקריה.
כשהבלונדי שעמד לידי הצליח לגבש מסביבו את השלישייה הקבועה
שכמובן ביקשה כמוהו בדיוק את אותו הדבר, צעקתי להם שאני בכלל
מיועד לגיבוש של הצנחנים ושאין סיכוי שבעולם שכל מי שקיבל מספר
שבעים ושלוש הולך להיות ג'ובניק.
בסוף מצאתי את עצמי מוקפא שוב, והמפקד התורן אמר שמי שרוצה
יכול היום לצאת הביתה. המחשבה הראשונה שלי הייתה לשאול מה
יכולים לעשות אלו שאין להם בית, אבל אז נזכרתי במשפחה המאמצת
בחיפה. קיבלנו אישורים קטנים וצהובים שעליהם הודפס באותיות
אדומות מאחור, חייל שפר הופעתך, ומלפנים מילאנו את פרטינו
האישיים. בדקתי שהחולצה בתוך המכנסיים ושלא נפלו לי שוב
הגומיות. את האקדח החזקתי בתחתונים ולא הראיתי לאף אחד.
ניגשתי לטלפונים הציבוריים וחיכיתי בתור חצי שעה. הירוק שלפני
דיבר עם חברה שלו המון זמן וביקש ממנה לחכות לו ביום שישי ולא
לצאת לבלות אם הוא לא יגיע הביתה. מהר מאד הבנתי שהיא לא
הסכימה כי הירוק התחיל לצעוק והפנים שלו נעשו אדומים. הוא צעק
לה בטלפון שהיא חתיכת שרמוטה, אחרי שניסיונות הפיוס הקצרים שלו
נכשלו, ואז כנראה שהיא ניתקה לו, כי הוא לחש את שמה לטלפון חמש
פעמים ובסוף ניתק בכוח, בעט בקיר והלך.
חייגתי את המספר שנתן לי אבנר. הוא אמר לי שזה לא כל כך נוח
עכשיו אבל הוא יגיע בכל זאת. קבענו להיפגש ברכבת מרכז בתל
אביב, ויצאתי החוצה מהבקו"ם בדרכי לקו חמישים וחמש, לרכבת.
האוטובוס היה מלא לגמרי, וכמה בחורים צחקו עלינו שיש לנו ריח
של בקו"ם וכמה שאנחנו צעירים. לי זה לא הפריע אבל לזה שישב
מאחורי זה הפריע מאד והוא התחיל לריב עם אחד מהבחורים. בסוף
הבחור ניצח והפיל אותו לרצפה של האוטובוס, ליד הדלת, ונפתח
לירוק הראש. זה שלידי לחש לי שרואים שהבחור הזה השתחרר ממג"ב
ושעם אלה אסור להסתבך. בטירונות שלהם נותנים להם בשר חי לאכול,
הוא אמר.





נשיקה צרפתית




כשהגיע האוטובוס לתחנת הרכבת, מיהרתי לשירותים כדי לצאת מהמדים
וללבוש בגדים אזרחים. המדים הבוהקים עשו לי בחילה ורציתי לצאת
מהם כמה שיותר מהר. חוץ מזה, אני עומד לפגוש במי שיתכן ויהפכו
להיות משפחתי החדשה, ולא רציתי שיראו אותי בחליפה הירוקה וחסרת
הטעם שלבשתי.
בכניסה לשירותים עמד זוג תיירים שהתנשק בפראות. הם לא ממש
התייחסו אלי, גם כשעברתי ממש לידם וגבי השתפשף בגבה של הבחורה.
לא עשיתי את זה בכוונה אבל המגע נעם לי.
כשיצאתי עשיתי את זה שוב, הפעם בכוונה. הזוג עמד באותה התנוחה
בדיוק, כששפתותיהם צמודות ומתעלסות. כנראה שהגזמתי מעט בשפשוף
כי הבחורה פקחה את עיניה ונתנה בי מבט עצבני, כל זה מבלי
להפסיק את מלאכת השאיבה מפיו של שותפה למעשה.





טיול שנתי




עשר דקות מאוחר יותר הגיע אבנר. הוא עצר בתוך הכביש הפנימי של
המוניות בכניסה לרכבת. הוא לא הבחין בי מיד, ואני לא הייתי
בטוח שזה אכן הוא. אחרי שראיתי כי הוא עומד לנסוע משם, צעדתי
בעצבנות מה לעבר הרכב. לרגע חשבתי שהוא באמת עומד לנסוע, אבל
אז הוא הבחין בי והושיט את היד להרים את כפתור הדלת.
נכנסתי לאוטו והצרות התחילו.
אבנר הציג את עצמו ולחץ לי את היד, למרות שלא הושטתי לו אותה.
הוא יותר נכון משך אותה ממני לאמצע הדרך בינינו, ושם ניער אותה
באחיזה קשה, בעורו היבש, שלוש-ארבע פעמים. השאלה הראשונה שלו
הייתה היחידה שעוד יכולתי לסבול. הוא שאל אותי איך עבר עלי
היום, ועניתי לו שלא קרה לי שום דבר מיוחד. מכאן והלאה הדברים
התפתחו בכיוונים כלל לא רצויים.
בדרך הוא ניסה לדובב אותי, ולשאול כל מיני שאלות על המשפחה
שלי, ועל מה שעבר עלי בחיים. לא כל כך שיתפתי פעולה, והוא נעשה
חסר סבלנות ככל שהתקרבנו לחיפה. כשכבר היה אפשר לראות את הכרמל
באופק, אבנר שאל אם כבר ביקרתי ביערות הכרמל המחודשים, כי זה
אחד מפלאי עולם, והם תמיד נוהגים לבלות שם את השבתות בפיקניק
משפחתי.
זו הייתה הפעם השניה בחיים שלי עד לאותו הרגע, שאני יכול
לזכור, שבה יצאתי מאזור תל אביב, והפעם הראשונה לצפון הארץ.
הפעם הראשונה הייתה לירושלים, בטיול השנתי בבית הספר בכיתה ד'.
לטיולים האחרים לא יצאתי. רק המחשבה, על להשאיר את התאומים לבד
עם אבא בבית, העבירה בי צמרמורת. אבל עכשיו הוא מת ולתאומים יש
אמא חדשה.
אבנר סיפר לי על המשפחה החדשה שלי. הוא עשה את זה כמו שמסבירים
לילד מפגר על המרכיבים השונים של ארוחת השניצל והאפונה שלו. יש
את שרון, הבת הגדולה, שבדיוק סיימה צבא וטסה לטיול שמימנה
לגמרי בעצמה, למרות שהיא קיבלה עוד קצת כסף מההורים, למזרח
הרחוק. ויש את דני הבן השני שסיים את כיתה י', וכמובן הצטיין
בשנה הראשונה שלו בתיכון. דני לומד במגמה ריאלית, אמר אבנר
בנשימה אחת עם, באיזה מגמה אתה למדת.
אחר כך יש את חנה רעייתי. חנה עובדת בעירייה באגף הרווחה
ומטפלת כל היום במקרים קשים של ילדים מוזנחים או מוכי גורל.
אני משוכנע שהוא לא התכוון לכוון את המשפט האחרון ישירות אלי,
אלא יותר בכיוון הכללי של אנשים כמוני. הפרט כמיצג הקבוצה
כולה, ושגרירה בבית משפחת מורג.
אחרון חביב, אמר אבנר, הוא אב המשפחה, חייך והוסיף, אני. אבנר
העיד ברצינות כי הוא ממלא תפקיד בכיר בחברה לכוח אדם בחיפה,
ואחראי על אגף גדול עם הרבה מאד עובדים. הוא אמר משהו על מפרנס
עיקרי, אבל מבלי להקשיב שאלתי במלמול אם זו אחת מהחברות האלה
שמרוויחות על חשבון שעות העבודה של כוח אדם זול, אותו הן
משכירות לגורמים אחרים. אבנר חזר לשאול עלי.
השאלות שלו הלכו ונעשו אישיות יותר ויותר, למרות שאני בכלל לא
עניתי. הוא העמיד פנים שאני שותף לשיחה ואני בכלל הייתי מרוכז
בקו החוף ובגלים הזועפים שהתנפצו על החול, וסיימו את תפקידם
בטבע. כשהגענו הוא נגע בכתפי, כמנסה להוציא אותי מההזיה בה
צפיתי. יצאתי מהרכב ובאתי אחריו.





משפחה מאמצת




עלינו למעלה שתי קומות ונכנסנו. הדירה עצמה לא סבלה מעודף פאר,
אולם דבר לא חסר מרווחת חיי היושבים בה. אבנר הציג אותי
לאישתו, חנה, ולבנו הצעיר, דני. הם הזמינו אותי לשבת איתם
לארוחת ערב, וסידרו לי מקום ליד השולחן. חנה הרגישה נבוכה
במקצת ופתחה בנאום קצר שהתחיל באתה יודע שהכיסא עליו אתה יושב
שייך בדרך כלל לביתנו הגדולה שרון, והסתיים בבחודש הבא היא
חוזרת מהטיול במזרח הרחוק ותוכל להכיר אותה. להכיר אותה לא
הספקתי.
אכלתי את העוף ותרמתי מספר קטן של משפטים לשיחה. כולם הרגישו
בחוסר השייכות, ובמבוכה הכללית ניסה אבנר להגיש לי עוד מנה של
עוף. העדפתי לאכול אותו למרות טעמו השרוף, ורק שלא לדבר איתם
יותר מדי או להתווכח שאני לא רעב, למרות שלא אכלתי כמעט כלום,
ושנערים בגילי צריכים לאכול הרבה כדי לגדול. ויכוח שחנה בוודאי
הייתה הרבה יותר מתורגלת בו ממני. אמא שלי זיכרונה לברכה, הרי
נפטרה כשעוד לא הייתי צריך לגדול, ואבא לא בדיוק הרעיף עלינו
את הגנים הפולניים.
חנה הציעה שאני ודני נלך לחדר שלו ושהיא בינתיים תסדר לי את
החדר של שרון. דני שבדיוק סיים את כיתה י' כבר שינן היטב את
הנאום המתחסד של האח החורג, ולמרות שהיו לו הרבה כוונות טובות
כמו לשאר בני המשפחה, כנראה הרבה בעזרת שתיקתי וחוסר שיתוף
הפעולה שלי, פלט מספר משפטים לא דיפלומטים על כמה שהם רוצים
לעזור לי ולשפר לי את החיים.
הבלגתי על הכל, חוץ מעל הדברים שהוא סיפר על מה שהם שמעו על
המשפחה שלי. הוא התחיל לנסות לתקן את הטעות שעשה, אבל כבר היה
מאוחר מדי ואני הייתי מעבר לשלב שבו אפשר עדיין לדבר איתי
בהגיון. יצאתי מהחדר ונכנסתי אל השירותים שנמצאו בקצה המסדרון.
התיישבתי לבוש על האסלה, וניסיתי לבכות. חשבתי על איך שאמא
הייתה מעבירה לי את היד ועושה שהבכי ילך. ניסיתי חזק וככל
שניסיתי כך גבר בי הכעס על שאיני יכול לבכות על אמא שלי, או
להשיב לילד קטן שמשמיץ אותה מבלי שבכלל יש לו מושג כמה טהורה
היא הייתה.
כעסתי והכעס הביא איתו את הכוח שכל כך אהבתי, אבל בו לא כל כך
הייתי מסוגל לשלוט. חזרתי לחדר של דני אבל הוא כבר יצא משם.
מבחוץ שמעתי איך הוא מספר להורים שלו שאני לא מדבר איתו בכלל
ושכמה שהוא מתאמץ ומשקיע בי ואני לא משתף פעולה ובכלל זו הייתה
טעות והוא אמר להם את זה בהתחלה לפני שהם בכלל הגיעו עם הרעיון
המטופש הזה שלהם.
על הכעס שכבר גאה בי, לא ניתן היה להוסיף. בחדרו של דני, ניצב
באור כחול זוהר, אקווריום של מים מלוחים, שללא ספק הושקע בו
מאמץ רב, ועוד יותר כסף. דגים צהובים וכחולים מילאו אותו, ודג
ענק אחד שנראה כמו סמוראי יפני. ממש משום מקום הבנתי את שעלי
לעשות. ניגשתי אל האקווריום וחיפשתי את השעונים. בצד ימין
מאחורי תמונה משפחתית של הארבעה, מצאתי את מה שביקשתי. סובבתי
את המחוג הנכון עד לגבולו הגבוהה ביותר, בו האותיות האדומות
זעקו זהירות.
יצאתי מהחדר וחזרתי למטבח בתוכו הקולות הספיקו לעלות לטונים
גבוהים. האמא, האבא והבן הופתעו לראות אותי נכנס והשפילו מבטם.
אמרתי שאני יוצא החוצה לשאוף קצת אויר ושאני אחזור עוד שעה.
חנה שאלה אותי אם הכל בסדר. בקולה הרגשתי את הצער על המפגש
כולו, ואת הרחמים שהיא חשה כלפי.





גוש כלב




אחרי הליכה של עשר דקות מצאתי ספסל ציבורי בפינה חשוכה. תיארתי
לעצמי שהבעלים הציבוריים של הספסל יגיע עוד מעט לעשות את הלילה
בביתו המאורך. ישבתי שם ועקבתי במבט מסוחרר אחרי כלב קטן
שכנראה נדרס על ידי מכונית ונפגע ברגלו האחורית לא מזמן. הוא
צלע בכבדות והשאיר שובל דק של דם מאחוריו. לא ריחמתי עליו.
הירח המלא האיר את שארית הרחוב, את הכל חוץ מהפינה האפלה בה
שכן הספסל. קמתי אל תוך האור ועקבתי אחרי הכלב המדמם. בהתחלה
לא כל כך ראיתי לאן הוא נעלם אבל מיד אחר כך מצאתי אותו לפי
שובל הדם. הוא נבהל מקולות צעדיי וניסה לרוץ, אך לשווא. ככל
שהתקרבתי אליו יותר הוא נתקף פחד הולך וגובר ומדי פעם נפל על
צווארו וילל בקול חד וצורם.
לאן אתה בורח, צעקתי לו, אנחנו שנינו באותו החרא, אמרתי, אבל
הוא המשיך לרוץ וליפול בהתעלמות בוטה. הכעס שקצת נרגע בבית של
המשפחה המאמצת הראה סימני הצטברות מחודשים והכלב הפצוע נתקע לי
בכוונת. רצתי אחריו והוא המשיך ליפול. לא רציתי לתפוס אותו
בהתחלה אבל כשהוא הצליח לבסוף להאיץ את קצב צליעתו ולהתרחק
ממני, הצבתי לעצמי את המטרה.
ממש כשהגעתי למרחק שלושה צעדים ממנו, ללא כל ידיעה היכן אני
נמצא, נשמע קול חריקת בלמים ושפשוף צמיגים. מכונית שהגיחה משום
מקום השלימה את המלאכה שהתחילה אחרת ונעצרה ממש על גופו הקטן
של הכלב, מותירה ממנו עיסה קטנה ומדממת של בשר, עצמות ,שיער,
ורגל שעוד זזה מהרפלקסים.
גם ממני לא חסכה המכונית. המראה הצדדית פגעה לי בקיבה, והעיפה
אותי אל האספלט החם עם הפנים לתוך הכביש. מיד כשנעצרה, יצאה
החוצה ילדה קטנה ומבוהלת שלא ידעה מה לעשות איתי, דבר שלא ממש
היווה בעיה משום שהיא התעלפה ברגע שהבחינה בתלולית הקטנה שלפני
מספר שניות עוד רצה לרוחב הכביש בדמות של כלב קטן וצולע.
אחרי כמה רגעי התאוששות, הצלחתי לקום ולצלוע אל עבר בית משפחת
מורג. זה לקח לי די הרבה זמן להגיע, אבל כבר איבדתי את תחושת
הזמן. פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה בלי לדפוק. השלושה ישבו
בסלון עם הבעת כעס ואימה שכיסתה לחלוטין את פניהם, חוץ מדני
הקטן שבכה בהיסטריה ומלמל משהו על הדגים שלו. האור בכניסה היה
כבוי והם עדיין לא ראו את פניי. אבנר התרומם במקומו ופתח את
פיו כדי לצעוק בדיוק ברגע בו צעדתי צעד נוסף אל תוך הסלון,
ופניי המכוסים בדם ובעפר נגלו לבני המשפחה.
חנה פרצה מיד בצרחות ואבנר חזר לשבת המום, במקומו. המשכתי ללכת
באיטיות אל עבר החדר של דני, מותיר מאחורי את המשפחה שזכתה
לגעת בקצת מחיי האומללים, כדי לקחת את הדברים שלי. קולם שנשמע
ברקע, ואיבד מחשיבותו ברגע שצעדתי אל תוך החדר.
בתוך החדר היה ריח חריף של דגים, ואדים מילאו את התקרה. העפתי
מבט אל האקווריום והמחזה שנגלה לפני קסם לי במין משיכה חולנית
וצורמת. חלקי דגים צפו במים המבעבעים. גושים צהובים וכחולים
מילאו את מיכל הזכוכית הרותח, והסמוראי התפרק לעשרות מניפות
ורודות שצפו במערבולות פסיכודליות בזרמי בועות האדים. האור
הכחול הזוהר האיר את החלקים, ובתוכם יכולתי להבחין בזנבות,
סנפירים, ועיניים מבושלות. אבל מכל זה, היה זה הריח שחדר
לגופי.
הרמתי את התיק מפינת החדר ועצרתי לשניה נוספת להתבונן במערבולת
הצבעים המהפנטת. משהו פתאום התהפך בקרבי והמשיכה התחלפה בגועל
וחלחלה מהמראה הנורא. רכנתי מטה והקאתי על השטיח הכחול תערובת
של דם ומזון מעוכל. וכאילו שכל זה לא הספיק, בגדו בי רגלי
ונפלתי לתוך שלולית הדם והקיא שהותרתי על השטיח. העולם הסתובב
מהר יותר ויותר עד שלפתע נעצר.
וכבה.





בית חולים




צינור חשוך שבקצהו נקודה בהירה.
אור לבן בוהק.
נקישות מתכת.
אחות. אחות!
כשהתעוררתי לא יכולתי לזוז. העולם הלבן שמסביבי סנוור את
עיניי, וקול עמום של קריאות זקנים לעזרה, מילא את החלל הריק
שבין תמונת העולם באותו הרגע, לבין ההבנה הפנימית שלי אותו.
אני זוכר בברור את אותן הדקות שלקח לי להתרגל אל האור, ולספוג
את הצבעים המעטים שעיטרו את כל הלבן הרב שהקיף אותי.
ככה מצאתי עצמי, מאושפז בבית חולים רמב"ם בחיפה, על מיטה צרה
ומזרון קשה, שוכב על גבי בתנוחה בה אף בנאדם לא מסוגל להירדם,
וכאבים חזקים בבטן ובחזה. רופא שנכנס מאוחר יותר הסביר לי את
הנזק הסופי, אבל אני הייתי הרבה יותר מרוכז בהתאפסות על מה
שקרה, ואיפה לעזאזל שמתי את האקדח.
ביקשתי לדעת מה עלה בגורל החפצים שלי וכנראה שקטעתי את דיברי
הרופא באמצע של משהו קריטי כי הוא נראה מאד עצבני לנוכח חוסר
תשומת הלב לה זכה. הוא קרא לאחות, ואמר שאבקש לקרוא לו כשארגיש
מוכן מספיק כדי לשמוע את אשר יש לו לומר. הניסוח שלו נשמע חשוב
אז רשמתי לעצמי הערה בשולי הזיכרון, לקרוא לו מאוחר יותר.
האחות שהגיע סבלה מאיזו מחלת עור לא סימפטית שגרמה לעור פניה
בעיקר באזור חיבור האף והאוזניים להתקלף. כשהיא הבחינה שהסדין
שלי אינו מתוח, היא התקרבה כדי להכניס אותו תחת המזרון, ולא
יכולתי שלא להתרחק ממנה כשעשתה זאת. היא לא הבחינה בתנועה
המהירה שלי כמשהו שקשור אליה, או שכבר הייתה מורגלת בתגובה
שכזאת.
ניגשתי מיד לעניינים כדי להיפטר ממנה כמה שיותר מהר. שאלתי
איפה החפצים שלי והיא אמרה שהאדם שהביא אותי לפה מסר להם תיק
אחד והוא נמצא יחד עם המגבות ושאר הדברים להם אני עלול להזדקק,
בתוך הארונית שלי. שאלתי היכן היא בדיוק, ונעניתי שמצידה השני
של המיטה. האחות המתקלפת שאלה אם יש עוד משהו שאני צריך ושמחתי
לבשר לה שלא עולה לי שום דבר בראש. היא חייכה בנימוס ויצאה
מהחדר.
בארונית מצאתי את התיק ובתוכו האקדח. כבר הספקתי לתכנן נתיב
בריחה במקרה והאקדח נמצא על ידי מישהו אחר, ולא יהיה בתוך התיק
אבל בסוף לא היה בכך צורך. חזרתי לתנוחה הבלתי אפשרית, ונשכבתי
על הגב מהרהר על מה שקרה, ומכל העניין הצלחתי לשחזר רק את טעמו
השרוף של העוף, וריח חריף של דגים.
למחרת בבוקר חזר לבקר הרופא אבל הפעם בליווי של קצין צעיר.
הקצין פתח ואמר שברגע שארגיש טוב והרופאים ישחררו אותי מבית
החולים אקבל שבוע חופש להתאוששות בבית, ומיד אחר כך אצטרך
להתייצב בבקו"ם שוב. הוא שאל אם יש לי שאלות ואחר כך נעלם.
הרופא התעניין לשלומי בסדרת שאלות טכניות קצרצרות על מיחושים
וסחרחורות ושאר תחלואות, וכשקיבל את תמונת המצב המספקת, פנה
לתדרוך הסופי. הוא הסביר לי שאני סובל משטף דם פנימי בחלל הבטן
שנגרם כתוצאה ממכה קשה. הוא אמר שהייתי יומיים מחוסר הכרה
ושאיבדתי הרבה מאד דם.
עשיתי תנועות עם הראש שאני מבין, ושבוע מאוחר יותר מצאתי את
עצמי בבגדים מלוכלכים שעוד לא הספקתי לכבס, ותיק קטן על הגב,
ניצב כשגבי מופנה לבית החולים, ויום קיץ מלטף את עורי הלבן.
בצעדים איטיים, משתדל שלא להכאיב לעצמי יותר מדי, יצאתי
מגבולות המתקן אל עבר תקופת ההתאוששות הקצרה שקיבלתי מצה"ל.





בית החייל




במקום לחזור לדירה הלכתי לבית החייל בחיפה כדי לעשות שם את
השבוע הקרוב. כבר בבית החולים שאלו אותי היכן אני מתכוון
להתגורר. על פתק מודפס רשמתי בכתב גדול בית החייל. את שמי ואת
המספר האישי מילאה החיילת שעבדה בבית החולים. עבורי לא הייתה
כל חשיבות במילוי הפתק, אבל במהרה התברר שהוא היה קצה החוט
היחיד שחיבר את חיי הקודמים אלי.
קיבלתי חדר עם עוד חייל אחר שגר ברחובות ושרת בחיל הים, ועדיין
לא הצליח למצוא לעצמו דירה, או שותפים. קשר עמוק לא התפתח
בינינו. ואפשר לומר שלא ניסיתי. אף פעם לא אהבתי בני אדם,
וכשאני סובל מכאבים זה לא הזמן להתחיל לאהוב.
את רוב זמנו הוא בילה במצב מאוזן, לבוש תחתוני בוקסר, וידו
הימנית קבורה עמוק בפנים, משוטטת ומכה בפני התחתון, כמנסה
לפרוץ דרך החוצה, בתנועה מחזורית וקצובה. ביום הראשון למפגשנו,
הוא ניסה לדובב אותי כל הלילה ואפילו לשכנע אותי להצטרף אליו
לתנועה המחזורית שבחלציו.
אף פעם לא הבנתי את התופעה החברתית של גברים הנפגשים יחד
ומביאים ביד בצוותא. תאור פלסטי ודביק התלווה לכל מחשבה
בכיוון, ואם אוסיף לזה את הכאבים העמומים שבעטו לי מתוך הבטן
החוצה, לא קשה להבין מדוע העדפתי לצאת מהחדר בכל פעם שהדייר
הנוסף חזר ללון.
רוב היום ישנתי. בלילה לא הצלחתי לישון הרבה מהכאבים. הרופאים
הבטיחו שזה יעבור תוך שבוע שבועיים, אבל שתמיד יישאר כאב עמום
בזמן שאוכל או אעשה את הצרכים. דווקא לחרבן מצאתי קל, אבל כל
תנוחה מאוזנת שלחה הבזקים בלתי נראים למוח והתחילו שוב הכאבים
מבפנים.
כשלא ישנתי, יצאתי מהחדר עם האקדח לרחוב. הסתובבתי בעיר התחתית
בין הסמטאות, כמו שלגיה של העכברושים, עד שהתמקמתי. כל פעם
במקום אחר, הייתי יושב על הקרקע ברחוב, מניח את האקדח על פיסת
בד שמצאתי, ומנקה אותו שוב ושוב. וגם את הכדור היחיד עליו
הרגשתי שיכולתי לסמוך.





ילד




הכל חזר על עצמו עד הלילה האחרון.
שוב לא הצלחתי להירדם. יצאתי מהחדר לבוש גופיה צבאית ומכנס קצר
קרוע שקניתי לעצמי לפני כמה שנים. חמוש באקדח חציתי את רחובות
העיר התחתית, ובהתעלמות מוחלטת מהזמן שעובר והאפלה שמסביבי,
הגעתי בהליכה קצובה לנמל.
אל תוך מתחם הנמל חסמה דרכי גדר תיל חדשה. טיילתי לאורכה עד
לעיקול חד ברחוב, אל תוך סמטה קטנה וחסרת מוצא. קול שיעול
והחנקות בקע מהקצה, אותו לא יכולתי לראות בחושך. הוצאתי את
האקדח מהמכנס ואחזתי בו בידי הימנית מופנה קדימה אל עבר
הקולות.
פסעתי פנימה באיטיות, מפנה בגישוש עצבני ברגליי כל מכשול או
סכנה. האקדח רעד בידי והכדור שבתוכו השמיע נקישות קלות בדפנות
התוף. תוך שני צעדים שקעתי לגמרי באפילה הסמיכה, ומדי פעם
בדקתי בידי הפנויה כי לא ניצב מולי איזה מכשול אווירי אחר.
קראתי לעבר השיעול אך נעניתי בשיעול נוסף. כשהקולות נעשו
קרובים עד שכמעט ונגעתי ביצור שהפיק אותם, ניצת גפרור ויצור
מבעית נוטף זיעה ומלא כתמי שמן שחורים, הושיט אלי את ידו שכמעט
והצליחה לאחוז בי. דפיקות הלב הלמו בתוך עיניי בחוזקה וחיזקתי
את אחיזתי באקדח עם ידי השניה, תוך שאני עושה צעד לא זהיר
לאחור.
רגלי הנסוגה נתקלה בבליטה חדה בקרקע וסירבה להמשיך ולסגת. הרגל
השניה מיהרה לחזק את היציבה הכללית של הגוף ולרגע אף הצליחה,
אך אז השתתקה הרגל הראשונה, וגררה את הגוף כולו לנפילה אחורית
אל עבר הקרקע. בתגובה אינסטינקטיבית הוצאתי את האצבע משמורת
ההדק של האקדח כדי שלא לפלוט כדור, ברגע הנחיתה אל הקרקע.
כשהגעתי לבסוף לעצירה, מתעלם מהכאבים, קמתי והחזרתי מבטי אל
היצור. הגפרור הגיע לקצהו וחרך את שתי אצבעותיו השחורות. הוא
גישש באפלה והפיל כלי מתכתי שהשמיע הד צורם וחד בחלל הסמטה.
כשפסק ההד, בתזמון מושלם, ניצת גפרור נוסף, ואת פני היצור
החליפו פנים מבולבלות של נער בהיר שיער. פניו כוסו בחלקם הגדול
בכתמים שחורים מבריקים של שמן, ובשערו המאורך נדבקו בדלי
סיגריה ופיסות נייר קטנות.
הוא בהה בי ללא הבעה בפניו, לרגע שקט, ואז פרץ שוב, בעוצמה
רבה, בקול שיעול חזק. הגפרור התקרב באיטיות לאצבעותיו. רק
שהפעם, קפאו פניו חלקיק שניה לפני שנגעה בו הלהבה, והגפרור
הבוער נשמט מידו. במעוף איטי וקסום, ריחף הגפרור מטה אל עבר
הארץ, ולהבתו כבתה במעופו, לוקחת איתה את נשמתו של הנער לקיום
חדש בעולמות אחרים. אך פניו נצרבו בעיניי, חסרות הבעה, ולמרות
זאת, אומרות הכל.
דקה שלמה לא הצלחתי לשלוח פקודה מהראש לרגליים לזוז. עמדתי דום
במקומי, האקדח שלוף לפנים, וכל גופי רועד. לבסוף אזרתי אומץ,
הרחקתי את האקדח אל המכנס, וניגשתי אל הנער. כנראה שעבר זמן
רב, יותר מדקה, כי אור ראשון החל פוסע אל תוך היום החדש.
גיששתי דרכי בראיה מופשטת עד שנגעתי בגופו הקפוא.
התיישבתי ליד הגופה ודמעה בודדה עזבה את עיני השמאלית, ירדה אל
הלחי ונטשה את הפנים, אל האדמה. קפוא במקומי ישבתי זמן רב. אני
לא יודע כמה זמן בדיוק, אבל כשחזרתי לעצמי, קולות רבים בקעו
מהנמל, והחיים סביבי חזרו למסלולם היומי, הקבוע. הרגשתי שאני
חייב לצאת מהסמטה, להתרחק ממנו. באור היום ראיתי בבירור שהוא
היה בסך הכל ילד קטן, לא יותר משתים עשרה.
קולות מוכרים הדהדו בראשי וגרגר אפר חדר לי לעין, לוקח איתו
פנימה את הבהירות של העולם בצבעים פסטלים זוהרים. שפשפתי את
העין אך הקולות התגברו. לבסוף יצא הגרגר ובמתיחת העפעפיים שבה
לי הראיה הצלולה. הבטתי שוב בנער וטיפות קטנות של זיעה קרה
כיסו את פני וכפות ידי. הנער נעלם ובמקומו ישב בפיסוק גווייתי,
כששובל דק של דם נוזל מאפו, שניר. אז השתלבו הקולות בתבנית
מוכרת במאגר הקולות שבראשי והמשפחה כולה ריחפה מעלי וקראה
בשמי.
הרמתי את הידיים לאטום את דרכם של גלי הקול לאוזני, אך הקולות
בקעו מבפנים, ומילאו את כל חלל הראש ברעידות קצובות של רעש
כפייתי. פתחתי את פי לרווחה והשמעתי צווחה, החזקה ביותר
שיכולתי, עד שאפסו כוחותיי וידי נפלו מותשות לאדמה. הקולות
פסקו והילד המת חזר לשבת לידי, כהרגלו.
באיטיות, חזרתי לעצמי וקמתי. מלמעלה הבחנתי כי הילד אחז בידו
בשקית שחורה קטנה. לרגליו מצאתי זרוק מזרק קטן מוכתם בדם יבש.
משכתי את השקית בכוח כדי להוציא אותה מאחיזתו הקרושה. לא העזתי
לפתוח את השקית באותו הרגע. הכנסתי אותה לכיס המכנס ועזבתי את
המקום, מסתובב פעם אחת בלבד כדי לזכור את פניו לתמיד, מדחיק
ככל שיכולתי את הדמיון לשניר, וההזיה כולה.





בקו"ם




חזרתי לבית החייל, אבל לא מיד. המשכתי להסתובב בעיר עוד כמה
שעות עד שעברו לי הרעידות בידיים. בכניסה, מאחורי הדלפק, קראה
בשמי דודה זקנה. לא רציתי להתייחס אליה עד שהבחנתי שהיא מנופפת
במעטפה חומה בגודל בינוני לעברי. ניגשתי ולקחתי את המעטפה מבלי
לומר דבר. מאחורי היא מלמלה משהו על זה שאפשר להגיד תודה, אבל
אני לא יכולתי להוציא הגה.
באותו היום עזבתי את בית החייל, וחזרתי ברכבת לתל אביב. בתחנה
חיכה לי נציג של הצבא כפי שהוסבר לי מראש והוא הסיע אותי מבלי
להחליף מילה כל הדרך, לבסיס תל השומר, לעבור שוב ועדה רפואית.
המעטפה עם הכתובת של נירה מאחור, והשקית השחורה של הילד המת,
נשארו סגורות בין שאר חפצי. לא פתחתי את השקית עד שהגעתי
לבקו"ם, ואת המעטפה עד שיצאתי מבעלות הצבא, שלושה ימים אחר כך,
היום בבוקר.
עכשיו, כשאני יושב פה על הספה המרוטשת, הדברים נראים קצת
אחרים, והמכתב מנירה, שנראה לי כעוד ניסיון מטופש לחדש את
הקשר, מצטייר פתאום כעוד אחד מניסיונותיו הנואשים של איזה אל
או גורל, להציל את מה שנשאר מהמשפחה, או לפחות את הפרטים
שהרכיבו אותה.
אני כמובן, לא השכלתי להבין את גודל האחריות שנזרקה לכיווני,
ובבחירה שהעניקו לי החיים בין השקית השחורה למעטפה, בחרתי
בשקית.
כל שנותר היה להמשיך בשביל שבחרתי, לזרום בביבי החיים, ולתת
להם לסחוף את שארית הטוב שעוד נשאר. אני עוד איכשהו הצלחתי
לצוף מעל הזרם, אבל מהר מאד הסתבר שהייתי היחיד.
















ד. לבד





אבקה לבנה




ביום בו שבתי לבקו"ם קיבלתי אפטר עד לבוקר למחרת. לקחתי את קו
חמישים וחמש וירדתי הכי קרוב לים שהוא מגיע. הלכתי ברגל לחוף
עם מעט חפצי ונשכבתי על החול. אחרי שעה כשקצת החשיך, הוצאתי
מהתיק את השקית השחורה ובמכה אחת פתחתי אותה ורוקנתי אותה על
החול.

מזרק,
כפית,
מצית,
נייר מסטיק מקופל עם אבקה לבנה,
לחש הים והגלים.

כזר בהתרחשות, צפיתי כיצד ידי קמות לחיים חדשים, ובמיומנות
מהפנטת, מתפעלות את החפצים. המוח באותו הזמן מנסה להבין את
הדחף לעשות את הבלתי יעשה, את האסור. מחפש את הדרך חזרה לתקשר
עם הגוף, ואמנם התשובה לא אחרה לבוא. הישרדות. הגוף צריך את
שיוציא אותו ממצבו, מכאבו, מבדידותו. ובעוד אולי זו לא התשובה,
לא עמדו בפני מוח הרבה ברירות, וצפיתי כיצד הגוף מוציא לשון,
מתגרה בפני הגורל, מושך אש.

ידים לבנות.
שקית נפתחת.
נייר נקרע.
אבקה על כפית.
ניצוץ.
אור.
להבה.
מצית נדלקת.
צלליות על חול.
אש מתיכה אבקה על כפית.
בועות.
נוזל.
מזרק שואב נוזל.
רוח מכבה להבה.
מצית נופלת על חול.
מחט חודרת וריד.
דם נשאב.
דם ונוזל מסתלסלים במערבולת.
נוזל חודר וריד.
מזרק יוצא.
טיפת דם עולה אל פני עור.
טיפה נקרשת על וריד.
שקיעה.
לילה.

והעולם בתנועה נע סביבי.
כמו ששוכבים על הגב עם הרגליים למעלה והדם מציף את הראש.
כמו ששוכבים שיכורים על הבטן והגוף צולל במעגלים אל תוך
המזרן.
כמו שצוללים ועושים גלגול ראש, והמים חודרים לאף הלא מוגן.
כמו נשיקה צרפתית ברכבת הרים בירידה.
כמו שלוחצים על העין כשמביטים אל השמש והצבעים ממלאים את
השוליים של הראיה.
כמו אמבטיה קרה עם בגדים ארוכים שנרטבים ונדבקים לגוף.
כמו לאכול צמר גפן ורוד עד שהלשון מאבדת תחושה.
כמו צמרמורת ארוכה שלא נפסקת.
כמו לגימה ארוכה של ויסקי.
כמו לשפוך סודה על הבטן ולהרגיש את הבועות.
כמו שקיעה.
כמו שישנים על היד והיא נרדמת.
כמו שקמים אחרי ישיבה ארוכה ולרגע קצר לא רואים את העולם.
כמו חלום רע שנגמר בהתעוררות וזיעה קרה על הפנים.
כמו לשחות עירום באוויר כשכולם מבית הספר רואים אותך.
כמו לברוח מכלב.
כמו שחומצה מתיזה לתוך העין.
כמו להחליק באמבטיה ולקבל מכה עמומה בראש.
כמו להיכנס למערה והעטלפים מתקיפים ומושכים בשערות.
כמו לשכוח את השם של החבר הכי טוב שלך.
כמו לקום בבוקר למצוא שבת הזוג שלך במיטה קרה ומתה.
כמו כלב רוכן מעל בטן פצועה של אישה הרה.
כמו מאות בלונים שמתפוצצים מסביב.
כמו דם שמחליק מפצע על הרגל.
כמו אבקה לבנה.
כמו אהבה.
כמו שנאה.
כמו נקמה.
כמו מוות.
כמו לידה.
חושך.
אור.
יום חדש.





אקספוזיציה למחול שדים




התעוררתי על הגב.
מתוך המבנים והרחובות, מבעד לאופק הורוד, זרחה לה שמש קיץ
גדולה. ישנם ימים במהלך השנה בהם משתנה גודלה של השמש מנקודה
קטנה ובוהקת לכדור אש גדול וכתום. בדרך כלל, תופחת השמש לקראת
שקיעתה בקץ היום, אך בבוקר זה, ברקע הרקיע הורוד שבמזרח, נגלתה
שמש גדולה וכתומה למשכימי הקום.
המבנים ספגו את גוונה הכתום של השמש בצורת משטח מנוקד של שחור
ואדום. הקירות המוכתמים הודגשו ובערו בצבעה הטרי, האדום. אך פה
ושם, במקומות אליהם לא הגיע אורה הקסום, הכתום, של השמש, נשארו
הקירות באותה התעקשות האופיינית לבני אדם, בצבעם היום-יומי,
האפור. לכאורה, היה על המבנים לקבל את מרותו של מרקם אדום -
מנוקד חום. אך אלו, שניצבו שם זה עשרות שנים, מורגלים בדרכי
העולם, העדיפו בטעמם העשיר בארומת הזמן, להיעטף בגלימה אדומה -
מנוקדת אפור.
בבקרים כאלו נדמה שישנו אדם שהתעורר מוקדם לפני כולם, ומנצח על
התרחשויות הבוקר. אז ניתן האות על ידי אותו במאי אלמוני, ולהקת
ענני נוצה פצחו במסעם אל מרכז הבמה, אמצע השמיים. הם נעו
באיטיות, כלהק ציפורי חורף, נעים בתיאום על פני השמש ובעושם
זאת מטילים להק כתמי צל על המבנים, שנע במקביל לתנועתם.
לפתע יראה המחזה כאירוע אחר, ישנה צורתו לגמרי מבלי לשנות דבר.
לא עוד זריחה קסומה בשחריתו של יום חדש. מחזה צורם ומחריד
יחליף את קודמו השלו והרגוע. השמש אותה שמש, אך המבנים יתחלפו
בים של דם, כהה יותר במקומות בהם שטו להם קרחונים של דם קרוש,
אותם כתמים שחורים ספק חומים של צל. וכדי להחיות את מופע
האימים שפלש זה עתה לבמת הבוקר, קיבל להק צל העננים את צורתם
של נחשולי הדם הזורמים לאיטם בים הגדול.
והשמש אותה שמש. היא שטרם נחלצה כולה מתוך קו המבנים, נראתה
נאבקת בנחשולי ים הדם הגדול. לעתים נתקלת בקרחון דם קרוש,
מאירה באורה הכתום את שוליו והופכת אותו לרגעים ספורים לענבר
גוף בני אדם, המתנתק יחד עם עיטור עדין של דם, מפצע מגליד.
לבסוף נחלצה השמש, מעוטרת בשוליה בקורט דם מהים הגדול, וזה
שסיים את תפקידו שב למצבו הקודם, נקרש כולו וקיבל שוב את צלם
המבנים.





ועדה רפואית




בסביבות השעה תשע התייצבתי חזרה בבקו"ם. למרות שהייתי אמור
להגיע עד שבע וחצי, אף אחד לא טרח לשאול לסיבת האיחור. פניתי
לחייל אליו סופחתי בזמן שהייתי בבסיס והוא הוביל אותי, ועוד
שניים שגם כן איחרו, למבנה שמול החדר אוכל, לבדיקות הרפואיות.
כשנכנסנו, עלינו קומה אחת למעלה ופנינו ימינה למסדרון ארוך.
חלק מהחיילים שראיתי אתמול כשהגעתי, עמדו שם בתחתונים וחיכו
בתור להיכנס פנימה לבדיקה. המפקד האחראי הורה גם לנו להתפשט
ולהישאר בתחתונים. אחד הבחורים אמר לו שהוא לא מתפשט ליד אף
אחד, אז המפקד שאל אותו אם יש לו זיין מזהב שהוא פוחד שיגנבו
לו, ושאם הוא לא יעמוד בתחתונים בעוד חמש דקות כשיבואו לבדוק,
הוא בעצמו יפשיט אותו מול כולם.
המפקד הלך וכולם הסתכלו על החייל כדי לראות מה יעשה. אבל הוא
המשיך בשלו והתיישב על הרצפה במדים, מקפל את בירכיו לבטנו
ומרכין עליהן את הראש. שום מפקד לא הגיע לבדוק, ואחרי רבע שעה
קראו לי להיכנס פנימה. למרות שצעקו עלי להשאיר את המדים ושאר
החפצים בחוץ, לקחתי אותם איתי. השקית השחורה אומנם כבר לא
הייתה אצלי אבל המעטפה מנירה שטרם פתחתי, כן.
בתוך החדר עמד שולחן צבאי ישן עליו עמדו ערמות לא מסודרות של
דפים לבנים דהויים ומעט ציוד משרדי ישן. מאחורי השולחן ישב
קצין מבוגר במדי ב' ולידו ישב חובש צעיר עם שני פסים על המדים.
את שמות הדרגות השונות בצבא, עוד לא הספקתי לתפוס.
השניים שאלו לשמי ומה המספר האישי שלי. הייתי צריך להוציא את
פנקס החוגר שקיבלתי כי עדיין לא זכרתי את המספר בעל פה. החייל
הצעיר הביט בי בזלזול ואני עומד בתחתונים, לא יכולתי להפגין
הרבה ביטחון עצמי.
לבסוף דקלמתי את המספר, הקצין הנהן בראשו והחייל הצעיר רשם.
נשאלתי מה בדיוק קרה ואיך אני מרגיש עכשיו. הקצין אמר שהם
ייקחו ממני בדיקת דם ושהוא ישלח אותי להפניה בחר"פ צריפין
לבדיקות מקיפות כדי לבדוק אם אני עדיין כשיר לשרת ואם כן,
באיזה פרופיל. פעם זה אולי היה מפריע לי אבל באותו הרגע נתתי
למילים להחליק על פני ולהמשיך הלאה. דרכי הנותרת בצבא לא נראתה
ארוכה במיוחד.
החייל הצעיר יצא לרגע מהחדר וכעבור חצי דקה חזר עם גומי ארוך,
מבחנה, ומזרק. הוא ביקש ממני לשבת, קשר את זרועי, חיטא את
הוריד שעלה ובלט, אבל לפני שהחדיר את המחט, הביט בתמיהה ביד
ושאל אם במקרה כבר עברתי בדיקת דם היום. לא זכרתי את המזרק
מליל אמש, ואמרתי שלא, בתמימות. הוא עשה פרצוף של לא מבין
והחדיר את המחט. כשסיים לשאוב את כמות הדם שרצה, הוציא את
המזרק, הניח פיסת צמר גפן על הנקב וביקש ממני להחזיק.
רק אז, בזמן שהוא העביר את הדם מהמזרק למבחנה, הבחנתי בדקירה
השניה והכל התבהר. בזמן אחר הייתי מגבש תוכנית פעולה לקראת
האירועים העומדים לבוא, אבל הפעם אזלו כוחותיי ונתתי למציאות
האפורה לעשות את שלה. יצאתי מהחדר, התלבשתי, וניגשתי לשבת בחדר
ההמתנה שליד המדרגות עד שיגיעו תוצאות הבדיקה, ואקבל את מכתב
ההפניה לחר"פ.
בטלוויזיה שבחדר ההמתנה, אי.טי. עשה פרצוף לאחותו הקטנה של
אליוט והיא הביאה לו איזה עציץ לטיפול. חבל שאת החיים שלי אי
אפשר לשפץ באותה הקלות.





חדר מעצר




מאוחר יותר הקרינו על מסך הטלוויזיה הקטן, שהיה תלוי מהתקרה,
את הסרט אני והחברה. כולם, חוץ משלושה שחורים בפינה, עקבו אחרי
חבורת הילדים במסעם אל הגופה. אני ניסיתי להירדם כדי להשלים את
המחסור בשעות שינה, תוך כדי מאבק בכאב הראש שליוה אותי
מהבוקר.
אחרי שעתיים, הגיע המפקד האחראי ולקח אותנו לאכול בחדר האוכל.
אני ועוד כמה חיילים לא רצינו ללכת לאכול את הכרוב האדום
המקולקל שהגישו שם, אז אמרנו שאנחנו נלך לאכול לבד בשקם, למרות
שלא היה לי כמעט כסף עלי. המפקד אמר שזה בלתי אפשרי ושקודם
אנחנו חייבים להיכנס לחדר אוכל ורק אחר כך ללכת לשקם לאכול.
ירדנו למטה אחריו, עמדנו בתור עשרים דקות, ומיד אחרי שנכנסתי
פנימה, יצאתי וחזרתי לקומה השניה להמתין לתוצאות.
כך ישבתי שם עד רבע לחמש כשכבר התחילו כל החיילים שמשרתים
במקום לארוז את הדברים שלהם, וללכת הביתה. לא היה הרבה את מי
לשאול אבל כדי שלא להישאר תלוי באוויר ניגשתי אל החדר שבו עשו
לי את הבדיקה, דפקתי על הדלת ונכנסתי פנימה. מאחורי השולחן ישב
אותו קצין במדי ב', עם קצין נוסף אחר מאחורי השולחן במקום
החייל הצעיר, ובמקום בו אני ישבתי קודם, ישבה קצינה אחת
מבוגרת.
הם היו באמצע דיון סוער כשחדרתי פנימה. כנראה שהם בכלל לא שמעו
את הדפיקות שלי על הדלת. בשניה הראשונה הקצין החדש נראה כמי
שרוצה להעיף אותי מהחדר, אבל לפתע השתנתה הבעת פניו והוא אמר
שאם כבר נכנסתי אז הם יעשו את זה עכשיו. הקצינה לא נראתה מרוצה
כי היה לה עוד מה להגיד בנושא לפני שאני ניכנס, אבל הקצין
שדיבר היה עם יותר ברזל על הכתפיים ולא הייתה לה ברירה.
חיפשתי כסא לשבת עליו, וכשלא מצאתי, קמה הקצינה ונתנה לי לשבת
על הכיסא שלה. היא עצמה יצאה לרגע מדלת אחרת, וחזרה כעבור
עשרים שניות וחמש דפיקות רשלניות של כסא בקיר, לחדר, עם כיסא
אחר. כשהתיישבה פנה אלי הקצין הבכיר ואמר לי שהם מודאגים מאד
מהבדיקות שלי. אבל בבית החולים אמרו לי שהכל בסדר, השבתי.
זה לא כל כך קשור למצבך הרפואי, אמר. זה משהו שמצאנו בדם שלך
שמדאיג אותנו. הם הביטו בי מחכים לוידוי. כשלא קיבלו אותו
התפרצה לדממה הקצינה. בדם שלך נמצאו סימנים של הרואין בכמות
שיכולה להיות רק במרחק של עשרים וארבע שעות מרגע ההזרקה.
שוב אותו מבט.
כשלא אמרתי כלום במשך דקה לפחות, הם איבדו את סבלנותם והקצין
הבכיר סיים את הדיון. לאור הממצאים החדשים, החלטנו להמליץ על
הוצאתך משורות המערכת הצבאית. בנוסף אנחנו מעבירים את הפרטים
למשטרה הצבאית לבדיקה נפרדת. מחר תתייצב, מלווה בשוטר צבאי
בחר"פ בצריפין לאבחון נפשי ואחר כך יוסבר לך על המשך הדרך.
הקצינה קמה והראתה לי את הדרך החוצה. כשיצאתי, אחז בזרועי חייל
עם שרוך כחול אדום, והסביר לי שהוא ילווה אותי עכשיו לחדר
המעצר עד לבדיקות מחר בבוקר. הלכתי איתו למבנה הקטן שבצד השני
של המחנה. מסביב הקיפה את המבנה גדר תיל ישנה שבמקום אחד פינתה
מקומה לשער נעול, לידו עמד שומר.
נכנסתי פנימה וקיבלתי מיטה עם שמיכה והוראות פשוטות על מה מותר
ומה אסור ומה יקרה בגדול למחרת. הורדתי את הנעליים ונכנסתי
למיטה לישון. אותו הלילה ישנתי טוב יותר מכל הלילות שעברו עלי
מהיום בו התגייסתי לצבא.





גלית




מוקדם בבוקר, בסביבות ארבע, השכימו אותנו חיילים אחרים מאתמול.
בניגוד אלי, כל שאר החיילים במעצר הגיעו לשם במודע כשסירבו
להתפנות ליחידה אליה ייעד אותם הצבא. מאותה הסיבה הם נלקחו
בנפרד לעבודות רס"ר שונות במחנה, בעוד שאני הוצמדתי שוב לשוטר
הצבאי מאתמול, ויחד איתו נסעתי לחר"פ בצריפין בניידת צבאית.
בחר"פ הלכתי אחרי החייל לדלפק. הוא הסביר משהו לחיילת מאחורי
הזכוכית. היא חייכה אלי, ואחרי שמסרה לו כמה טפסים, הצביעה
לימין ואמרה שתי קומות למעלה, דוקטור בן-ארי, שתי דלתות משמאל.
חייכתי אליה חזרה ולפני שיצאה משדה ראייתי, הצלחתי לקרוא את
שמה הפרטי מהתג הקטן שענדה על כיס החולצה. גלית לוי.
עליתי במדרגות יחד עם החייל לקומה השניה. החייל ניגש לדלת
השניה משמאל ודפק שלוש פעמים. דוקטור בן-ארי פתח את הדלת ואמר
שקודם כל צריך להירשם אצל החובשת בחדר מאתיים וחמש, בקצה
המסדרון. החייל עשה תנועה עם הראש שהוא מבין וקרא לי לבוא איתו
שוב, אחרי שהתיישבתי על הספסל הלבן. קמתי אחריו וחיכיתי
שהחובשת תסיים לרשום את כל הפרטים שלי כפי שמסר לה אותם השוטר
הצבאי. כשסיימה אמרה לנו לחכות על הספסל עד שיקראו לנו.
החייל הסביר לה שזה כבר תואם מראש ושתעשה כל שניתן לזרז את
התהליך. היא ענתה בפיצוץ של בלון מסטיק שחור ישר בכיוון הפנים
שלו, ונעלמה פנימה. חזרתי לשבת על הספסל אבל החייל נשאר עומד,
נשען על הקיר שמולי, והמתין לרופא שייצא.
בתום כרבע שעה, יצאה חובשת אחרת מחדר הרופא וקראה לי להיכנס.
היא סימנה לשוטר לחכות בחוץ והוא סימן להבנה והתיישב על הספסל
במקומי. נכנסתי פנימה והחובשת סגרה את הדלת מאחוריי. הרופא
התבונן בי בעיניים חומות עמוקות וחייך. הרגשתי מאד נוח לשבת
שם, וכשהוא שאל אותי את השאלה הראשונה, עניתי מייד מבלי להסס.
אז כמה זמן אתה כבר משתמש בסמים, שאל, שלשום הייתה הפעם
הראשונה, עניתי. הוא רשם שתי מילים על הדף היחיד שנמצא על
השולחן. ואיך הרגשת, התעניין, כמו לאכול ארוחה טובה להרגיש
פתאום ממש רע להקיא ואז להרגיש שוב ריק אבל נעים, עניתי כשאני
מקשיב בפעם הראשונה למילים כשהן מתהוות בגלי האוויר.
דוקטור בן-ארי הנהן בראשו וביקש ממני לספר לו על חוויה חשובה
בחיים שלי. מכל המחשבות שעלו, סיפרתי לו על הלילה שנרדמתי על
הקבר של אמא שלי זיכרונה לברכה. הוא ביקש מהחובשת לצאת מהחדר
כשהתחלתי לספר, וכשסיימתי, שאל אותי אם אני רוצה להישאר בצבא.
לקחתי נשימה קצרה ורציתי לענות, אך הוא התפרץ בדיבור שקט ואמר
שהוא עדיין לא יודע איך להתייחס למה שאני עומד להגיד לו, אבל
שהוא רוצה מאד לדעת. לקחתי נשימה נוספת ואמרתי שלא. שהיה לי
מספיק צבא לגלגול הזה.
שוב הנהן בן-ארי בראשו, הודה לי על פתיחות הלב, כתב שורה יחידה
על הדף וביקש ממני להמתין בחוץ. יצאתי דרך החדר הצמוד, של
החובשת, וממנו אל המסדרון. השוטר קצת הופתע לראות אותי יוצא
מדלת אחרת, מיהר לקום ושאל את החובשת מה קורה עכשיו. היא סימנה
לו לשבת ולחכות. אני בינתיים חזרתי לספסל, והשוטר למקומו
בעמידה סמוך לקיר, הפעם מבלי להישען.
חיכינו מספר דקות ואז קרא לי שוב הרופא פנימה. הוא סגר אחרי את
הדלת לפני שהשוטר בכלל הספיק להבין מה קורה ואמר לי משפט אחד.
החלטתי לפסול את כשירותך לשירות צבאי אבל אני מאמין שתצליח
בחיים שלך אם רק תתרחק מסמים, והראה לי את הדרך החוצה. כל כך
רציתי להגיד לו ששמונה עשרה שנים לא נגעתי בסמים והחיים שלי
היו בזבל, ואחרי הפעם היחידה שכן, החיים שלי סוף סוף מתחילים
להאיר לי פנים, אבל שתקתי.
הוא הושיט מעטפה סגורה לשוטר, והורה לו להחזיר אותי למרכז
הרפואי בבקו"ם. השוטר הודה לו וירדנו יחד חזרה לניידת. בדרך
החוצה חיפשתי את גלית בתא שלה אבל היא כבר לא הייתה שם. יצאתי
אחרי השוטר שמשך אותי בכתפי כשהתמהמתי לצאת, ונכנסתי לניידת
שחנתה בחוץ.
במהלך הנסיעה שאלתי את החייל איך קוראים לו. בהתחלה הוא לא
התייחס אלי אבל כעבור שלוש דקות בערך, אמר שקוראים לו יובל,
אבל שאסור לו לדבר איתי על דברים אישיים. אמרתי לו שאני לא
רוצה לסבך גם אותו ושזה בסדר מצדי. הוא חייך במבוכה, כנראה
שהרגיש רע עם איך שהוא התייחס אלי עד אותו הרגע, אבל לא אמר
יותר כלום.
בתום הנסיעה הגענו חזרה לבקו"ם. כבר היה בסביבות הצהרים, אבל
יובל הסכים שלא לקחת אותי לאכול בחדר אוכל. נכנסנו ישר למרכז
הרפואי ועלינו לקומה השניה. יובל ביקש ממני לשבת ולהמתין,
וניגש לדלפק למסור את המעטפה שקיבל. החיילת שלקחה אותה ממנו
נכנסה לחדר פנימי מאחור ונעלמה. אחרי רגע ממושך היא יצאה ומסרה
לו טופס אחר, ביקשה ממנו לחתום בכמה מקומות וקראה לי לבוא.
לפני שהגעתי לדלפק, יובל לחץ את ידי ואיחל לי בהצלחה. הוא אמר
לי שמכאן והלאה אני באחריות עצמי, וירד למטה. החיילת קראה לי
שוב, חסרת סבלנות, והסבירה לי שאני צריך להגיע למחרת, עם כל
החפצים שלי, אלו שקיבלתי מהצבא, למשרד השחרור בכניסה לבקו"ם,
כדי לקבל את תעודת השחרור שלי מהצבא. לפני שהספקתי להוציא מילה
היא נעלמה פנימה לחדר האחורי והשאירה אותי לבד.
את הלילה ביליתי בבקו"ם באחד האוהלים במקום. בהתחלה רצו שאני
אשתתף בשמירות אבל כשהתחלתי לצעוק ירדו מהרעיון וויתרו לי.
בבוקר התעוררתי מוקדם וניגשתי למשרד השחרור כדי להיות ראשון
בתור. יחד איתי חיכה שם חייל אחר שסיים שלוש שנים בגולני. הוא
שאל אותי איפה שרתתי אז עניתי לו שבמודיעין. הוא עשה פרצוף כזה
של מבין עם השפתיים והסנטר, ואמר בחיוך, שושואיסט מה.
לא עניתי. לא רציתי להיכנס לפרטים על שירותי הצבאי עטור הפרסים
והתשבחות. חיכינו ביחד עד שהגיעו פקידי המשרד ושאלו מי הגיע
ראשון. אמרתי שהוא כדי שלא נכנס לויכוח, והוא שהיה קצת מופתע
אמר לי תודה ונכנס פנימה. אני נכנסתי מיד אחריו, וכעבור איזה
חצי שעה הוא יצא מאושר ואמר לי להתראות, ואני עמדתי בבגדים בהם
הגעתי לבקו"ם בפעם הראשונה, בתחנה של קו חמישים וחמש, בדרכי אל
הים.





רעמים של קיץ




ארבעה שבועות נמשך שירותי הצבאי.
את ארבעת שבועות אלו ביליתי בהמתנה בבקו"ם, בבית חולים, בחופשת
מחלה ושלושה ימים בבדיקות רפואיות ושחרור מצה"ל. את הלילה של
השמיני בספטמבר, אלף תשע מאות שמונים ושמונה ביליתי על החוף.
שכבתי על הגב רוב הזמן, מביט בכוכבים ומנסה להבין מה עוד נשאר
לי בעולם הזה ואיך אני מתחיל את חיי מחדש ונכנס למסלול החיים
בו זורם העולם, וימשיך לזרום גם בלעדי.
פעמיים במהלך הלילה הוצאתי את האקדח והחזקתי את הקנה בפה,
מתכוון לשים קיץ לחיי. פעמיים החזרתי את האקדח למכנסיים .
פעולה מעגלית מחושבת היטב שמסתיימת בנקודת המוצא. יד אוחזת
אקדח, יד מושכת אקדח לראש, פה נפתח ובולע קנה, דממה, קנה נוטש
פה, יד מושכת אקדח למקומו, אקדח חודר מכנס ונשאר.
ללא דמעות בעיניי, מתגעגע לתאומים, ורוצה את אמא שלי, הגוף
כולו רעד. היה זה לילה מלא כוכבים והחוף היה ריק מאדם, עובדה
שמאד הקלה על התרחשות הלילה כולו.
שכבתי על הגב ועברתי בראשי על כל מה שקרה, על מי שמת ועל מי
ששרד. על הצמתים בהן יכולתי לבחור את הפניה השניה, ומה היה
קורה אם הייתי עושה זאת. מן חיים שכאלה, בחושך, בשקט, לבד,
לעצמי.
חשבתי על האימונים ועל איך שעזרו לי בינתיים בחיים, אבל לא
בצבא, התקווה האחרונה שעוד הייתה לי לדף חדש. מצאתי עניין
ברעיון, שפה, על חוף הים, ממש באותה הסביבה בה למדתי להשתמש
באקדח, אשתמש בו, על עצמי, מחוץ לצבא.
רעמים של קיץ הדהדו בשמיים ברגעים הקטנים של לפנות בוקר, כאילו
מתריעים על השחר העולה. לכל האנשים הישנים, לא הייתה משמעות
לרעמים שתקפו את גלי הקול, אך עבורי הם סימנו את המוות שלי, זה
שהיה צריך להגיע מקנה האקדח של אבא, ומאן לבוא. לא היה לי יותר
למי לדאוג, בקושי לעצמי, והחיים שלי כולם נעו תמיד סביב התלות
של מישהו אחר בי. בלילה אחד הגעתי למודעות עצמית גבוהה יותר
מכל מה שידעתי על עצמי במשך שמונה עשר שנה.
לבסוף, ממש לפני שיצאה השמש, נרדמתי על החוף. הצלחתי לישון
שלוש שעות לפני שהחום הכבד העיר אותי, מיוזע. התיישבתי על הצד,
מעכל באיטיות את אורה המציף של השמש. לבסוף הצלחתי לקום, בדקתי
שאני עדיין לבד על החוף, ובהתעלמות מזקפה של בוקר, הורדתי את
בגדי ונכנסתי לים לרחצת בוקר. את האקדח לקחתי איתי פנימה
למים.
שחיתי פנימה אל תוך הים. המחשבות על המוות הקרב, על המוות
הרצוי, לא פסקו להתקיף את ראשי. קיוויתי שאם לא אצליח להכניס
כדור בראשי אז לפחות אטבע. האקדח קצת הפריע לי לשחות אבל
נעזרתי בקרקעית הים הרדודה כדי להתקדם פנימה.
כשהגעתי לנקודה בה לא הצלחתי יותר לגעת עם הרגליים בקרקעית,
נשכבתי על הגב, צף על פני המים, כשגופי העירום מופנה אל הרקיע
ועיניי עצומות. שוב הכנסתי את קנה האקדח לפי, מנסה בכל כוחי
ללחוץ על ההדק, מפעיל את כל הכוח שבאצבע יד ימין, אך כוח אחר
התנגד לאצבע והיא נתקעה על פני המתכת שהרכיבה את ההדק, ורעדה
בקצב הולך ומתגבר.
שוב מילאו דמעות את עיניי. איבדתי את שיווי המשקל שהחזיק אותי
צף על פני המים, ושקעתי פנימה. מבלי להבין מה בדיוק קורה לי,
צללתי מטה מקופל במין תנוחה עוברית אל הקרקעית, כמעט ומאבד את
אחיזתי בקת האקדח. ניסיתי לפקוח את העיניים אבל הן נסגרו
ברפלקס פנימי מיידי ברגע שחשו במלח הצורב.
האקדח היה הראשון שביסס מגע עם חול הקרקעית. הרגשתי את הקנה
חודר פנימה לחול הקשה, עד שיד ימין שאחזה בו חדרה גם היא לחול,
ושניהם הגיעו לעצירה מלאה בסלע שחסם את דרכם.
הכוח הנגדי שהפעיל החול לחץ על היד שלחצה על האצבע שלחצה על
ההדק. לחלקיק שניה קפאתי בשקט המוחלט שעטף אותי בדממת המצולות,
ואז, תוך כדי שאני פותח את עיניי שוב במאבק במי הים, נשמעה
ירייה עמומה במים, והסלע בו נעצר האקדח התנפץ לעשרות חלקיקים
שעפו בריחוף מימי לכל עבר יחד עם חול רב שמילא את המים.
רגע מאוחר יותר, אחרי ששחררתי את אחיזתי באקדח והשארתי אותו
נעוץ בחול, נאבקתי בכל כוחי במערבולת הבוץ שהקיפה את כל גופי.
בתנועות לא מוגדרות, ופאניקה כוללת, עשיתי כל מה שיכולתי לצאת
אל האוויר. במאבק שנראה כשנים, הצלחתי לבסוף להוציא את ראשי
מהמים, עדיין לא מצליח לפקוח את עיניי, ולנשום.
אני לא יודע כמה זמן צפתי שם ככה, וכשפקחתי את עיניי לבסוף,
מצאתי את עצמי קרוב הרבה יותר לחוף, במקום בו רגלי כמעט ונגעו
בקרקע. לא היה כל זכר לחול המרחף, לסלע ולאקדח. באיטיות שחיתי
לעבר בגדי שעל החוף וכלל לא הרגשתי את צריבת המלח על השריטות
שמילאו לי את הבטן והגב, מרסיסי הסלע.
כשיצאתי מהים, זרמו על גופי נחשולים קטנים של דם מהפצעים. הם
הגיע כעשרה סנטימטרים מטה מהמקום בו יצאו לאוויר ונקרשו בחום
השמש. נשכבתי על החוף, שוב על גבי, עצמתי את העיניים ורק אז
הבנתי כמה בעצם אני רוצה לחיות. כמה אני בוחר בחיים ולא משנה
כמה גרועים הם יכולים להיות.
כשהשמש הגיע למרכז השמיים, התלבשתי ויצאתי לטיול קצר לאורך
החוף. עזבתי את מעט החפצים שהיו לי, זרוקים על החול. הכל מלבד
המעטפה החומה מנירה, קצה החוט היחיד שנותר לי מחיי הקודמים.
רציתי לפתוח את המעטפה אבל הרגשתי שיש רק מקום אחד שבו ראוי
לעשות זאת. בדירה הישנה. לראשונה לא הרגשתי מחנק כשחשבתי על
חזרה למקום בו עברו עלי חיי.
החזקתי את המעטפה בשתי הידיים, מהלך על החול לאורך החוף, מהרהר
בשום דבר, מנסה לחייך, וקצת מצליח. רוח קיץ ניסתה להעיף את
המעטפה מידי אך לשווא. האחיזה שלי יכלה לעמוד גם בהוריקן אם
היה צריך. גלים קטנים של קצף ליטפו ברכות את רגלי וההרגשה
הייתה מוכרת. אמא באה ועשתה שהבכי ילך. ילך ואולי עוד ישוב,
אבל לא כמו שנהג לבוא, לא עוד, לא לעולם. ככה לפחות חשבתי.
התכוונתי להסתובב ולחזור, אבל משהו גרם לי להמשיך ללכת לאורך
החוף, להמשיך כמה שאפשר, עד שייגמר, רק כדי להוכיח שאפשר.
המשכתי ללכת עוד כחצי שעה אבל אז נגמר החוף ובמקומו עמדה גדר
גדולה שחסמה את ההתקדמות. הרגשתי מרוצה מההישג, למרות הפקפוק
שבגדולתו. הסתובבתי ושבתי על עקבותיי חזרה למקום ממנו אוכל
לעלות שוב על קו חמישים וחמש, אל גבעתיים, אל הדירה הישנה.
אבל לפני כן הייתה לי עוד תחנה אחת בדרך.





מודעה




ירדתי מקו חמישים וחמש בצומת עליית הנוער - כצנלסון, ומשם בדקת
הליכה הגעתי לכניסה הצבאית של בית הקברות של גבעתיים. עדיין לא
עברה שנה מאז שביקרתי בו בפעם האחרונה, ולמרות זאת, זה נראה לי
באותו הרגע כמו כל כך הרבה זמן. כמו שנים שחלפו מאז שהתאומים
עזבו את הבית עם אמא נירה שלהם.
נכנסתי פנימה לכיוון החלקה בה קברו את אמא שלי. את הקבר של אבא
לא ביקרתי עד היום וגם אין לי כל כוונה לעשות את זה מתישהו
בקרוב. אני אפילו לא בטוח איפה בדיוק הוא קבור. כשאמא נפטרה,
אבא לא רצה לקנות חלקת קבר כפולה, אז הוא קבר אותה לחוד, ועם
השנים התמלאה אותה חלקה והוא נקבר באחת חדשה יותר בצד אחר של
בית הקברות.
עברתי את הכניסה פנימה ונכנסתי, עובר בין הקברים במקום בשבילים
הקיימים, לכיוון אמא. פתאום עצרתי. משהו לא הסתדר לי. ראיתי
משהו בדרך שהיה מוכר, שהיה שגוי, לא במקום. הסתובבתי וצעדתי
חזרה לרחוב בניסיון למצוא את אשר הסב את תשומת לבי.
הגעתי עד לשער עצמו ולא הצלחתי לראות את הגורם להרגשה המוכרת
והשגויה שאחזה בי. החלטתי לנסות בכל זאת, ויצאתי לגמרי מבית
הקברות כדי לחזור על צעדי באותו הכיוון ואולי הפעם לראות שוב
את אותו הדבר. הלכתי כחמישים מטרים מבית הקברות צפונה עם
הרחוב, הסתובבתי במקום, וצעדתי שוב חזרה לבית הקברות, הפעם
בוחן היטב כל פרצוף, כל תמרור, כל צמח, כל דבר הכי קטן והכי
שולי שעיניי יכלו לקלוט.
ואז ממש לפני הכניסה, מצאתי את שחיפשתי, וברגע אחד שכחתי את כל
הניסיון למצוא, את הסיבה לשמה באתי לכאן, את אירועי הלילה
והבוקר, את הכל. נעמדתי בפה פעור מול עמוד חשמל עשוי בטון
בכניסה לבית הקברות, ועליו שלוש מודעות אבל לבנות, עטורות
מסגרת שחורה, ובכתב כותרות עיתונים, הודיע לעולם על מותם של
שניים שכלל לא הכרתי, ואחד שכן.
עמדתי מול העמוד ולא יכולתי לבכות. יותר מדי דמעות ליום אחד.
עמדתי במשך מה שיכול היה להיות שנים, אבל היה בעצם דקות
ספורות. הבנתי ששום דבר בעצם עוד לא נגמר. שיש לי לעבור עוד
אירוע אחד נוסף, או לפחות תודעה של אירוע נוסף אחד לפני שאני
נכנס במשרה מלאה לחיי המחודשים.
ניסיתי לקלף את המודעה. להלחם בקיומה, בתקוות שלי מהעבר, שמה
שמצאתי כתוב שם הוא בעצם תפילה אילמת שנשאתי בעצמי לפני פחות
משנה. לא בדיוק פה, אבל קרוב מאד, כשהשמיים מלאו כוכבים ולבי
שנאה, שוכב על הקבר של אמא שלי זיכרונה לברכה.
המודעה לא רצתה לרדת. בקושי הצלחתי לפגוע בשלמות המסגרת שעיטרה
אותה מסביב, תיחמה את קיומה למלבן קטן על עמוד בטון. זיכרון
אחרון שנותר מבן אדם. לבסוף נכנעתי והפסקתי. תן למתים להישאר
מתים. נזכרתי שוב בכמה אני רוצה לחיות, בכמה שאני רוצה לצאת
מהמעגל בו אני כלוא ולהתחיל מחדש. הסתובבתי, מפנה את גבי
למודעה, ונכנסתי לבית הקברות בשנית, הפעם צועד לכיוון החלקה
החדשה, לפרידה אחרונה מאדם שפעם הכרתי.





מחוץ לגדר



כשלא מצאתי את הקבר, ניגשתי למשרד של בית הקברות כדי לשאול
היכן היא נקברה. זקן אחד, שכבר לא יוכל לקרוא ספרים עם אותיות
קטנות, אמר לי בלחש, אחרי שכל האנשים האחרים שהיו במקום עזבו,
שהיא קבורה מחוץ לגדר. הוא מיד הסתובב ונעלם פנימה כדי שלא
יצטרך לענות על השאלה הברורה המתבקשת. למה. והתשובה הכמעט
ברורה מאליה.
אחרי שוטטות קצרה, מצאתי את דרכי לחלקת הקבורה הקטנה שבצד. היו
שם מספר מצבות וערמת עפר אחת חדשה. מעל הערימה, עדיין לא הונחה
מצבה אלא רק שלט תקוע בעפר. שתי מילים, בן אדם אחד. קראתי את
השם בקול מבלי להתייחס לשאר האנשים בבית הקברות. מלמלתי אותו
שוב ושוב, תוך כדי חיזוק האחיזה במעטפה החומה שהחזקתי.
נירה הופמן.
התיישבתי על האדמה ובנשימות ארוכות נכנסתי למין קיפאון רגשי.
זאת רק ההתחלה, מלמלתי. זאת עוד רק ההתחלה. אנשים הסתכלו עלי
במבט מלא רחמים והמשיכו ללכת. על הקברים שלצדי הונחו זרים
טריים ועל הקבר של נירה רק זר עגול אחד מהנהלת בית הספר. אפילו
לא פרח אחד בודד. זר עגול, זהו. זה מה שהבנאדם קיבל.
נשארתי שם עד שהחשיך. ישבתי חסר מעש, בוהה בקברים שמסביבי, לא
חושב על כלום ולא מנסה לחזות את שעתיד לבוא, או לתכנן את צעדי
הבאים. רק אני, השמיים, וקבר טרי אחד מול בורא עולם, בשקט
מוחלט. דממת מוות. שתיקת אלוהים.
ללא כל טקס או מעשה סמלי, קמתי והתרחקתי מהמקום אל החלקה בה
אמא קבורה. בדיוק כמו פעם נשכבתי על הקבר של אמא, על המצבה,
מביט בכוכבים, ומדחיק את המשאלות, מסתיר אותן מפני הכוכבים
הנופלים. שכבתי עד שנרדמתי וחלמתי לראשונה מזה כמה ימים, חלום
חדש.
בחלום היה שולחן וכסא נדנדה. הייתה גם הספה הירוקה והכורסה
הגדולה. אמא ישבה על הכורסה, סבתא ישבה על כסא הנדנדה, והן
שיחקו רמיקוב ואמא ניצחה, אבל רק בגלל שסבתא נתנה לה לנצח, כי
היא הייתה תמיד נדיבה נורא. על הספה הירוקה ישבו התאומים. את
אבא ראיתי שוכב על הרצפה מאחור, עטוף בסדין לבן, ללא כל תשומת
לב.
בחלום התאומים נראו כמו שהם היו ביום בו עזבתי אותם. אבל משהו
היה שונה, משהו מוזר. הייתי צריך להתבונן היטב כדי לעמוד על
ההבדל האמיתי. הייתה זו ההילה שהקיפה אותם, או יותר נכון,
הצורה בה הצל של ההילה נפל על פניהם.
אצל אמא וסבתא ההילה באה מכל הכיוונים של הפנים ולא היו בכלל
אזורים כהים. לעומת זאת אצל התאומים האף הותיר צל כהה על הפה,
כמעט מעלים אותו. מין חוסר איזון בעוצמת ההילה מסביב לפנים.
אבל כדרכם של חלומות, מהר מאד עברתי הלאה למקום אחר ולדמויות
אחרות.
הבוקר, התעוררתי מקולות הציפורים, ובקושי זכרתי את החלום.
ידעתי רק את שעלי לעשות ועמוק בפנים, את שעומד אני לגלות.
יצאתי מבית הקברות לדרכי הביתה ברגל, שובר את ההבטחה שלי לעצמי
מלפני חודש ימים, שלא לחזור לדירה הישנה, כדי לסיים סוף סוף את
אשר התחלתי בתקרית, לפני ארבע וחצי שנים, אחת ולתמיד.
לעולמים.





מפתח




כאילו לא קרה דבר, חיכה לי המפתח לדירה מתחת לשטיח הקרוע.
הוצאתי אותו ופתחתי את הדלת. הדלת נפתחה בקול חריקה צורם ובצעד
מלא משמעות, נכנסתי פנימה לחדר שזכה להיקרא סלון. הכל נשאר
בדיוק במקום בו השארתי אותו. הרוס, קרוע.
רסיסי עבר.
במבט פנורמי, סרקתי את הדירה, כמשחזר בזיכרון את מיקומם היחסי
של החדרים והדירה כולה. הכל נראה בדיוק כפי שהותרתי אותו
מלבד... לרגע הייתי בטוח שאני הוזה. שחזרתי בראשי את אירועי
אותו יום הבגידה, את הרגע בו חזרתי בבוקר מבית הקברות ומצאתי
עצמי נעול בביתי שלי, מחוץ לחדרם של התאומים, ועכשיו זה.
צביקה ינאי לחש לי באוזן שהוא אף פעם לא סומך על אף אחד,
והמפתח שהיה תקוע במנעול של דלת חדר התאומים חיזק את תפיסת
העולם שלו. חבל שאתה לא פה צביקה, לחשתי לחדר הריק. עכשיו יותר
מתמיד רציתי מישהו שיהיה איתי, שלא אצטרך לעבור את זה לבד.
ניגשתי לחדר התאומים. שלחתי את ידי הרועדת לסובב את המפתח,
עדיין מקווה שהוא לא יפתח, שאולי בכלל אני שמתי אותו שם
כשניסיתי לפתוח את הדלת, אולם, באותו הרגע נשמע קול כניעת
המנעול, והדלת נפתחה לתוך עולם שכל כך רציתי לשכוח.





מיכל




החדר נראה בדיוק כפי שזכרתי אותו. שכבה דקה של אבק כיסתה את
החפצים ובמבט ראשון נראה היה כאילו אף אחד לא היה פה בזמן
האחרון. במבט מהיר רציתי לוודא שאכן אין פה דבר עבורי ולצאת
מהחדר. המבט אכן אישר זאת והייתי מוכן לצאת, כשעיניי נתקלו
בפתק לבן קטן מקופל, ולצדו הסכין האבודה, בפינת החדר.
כדי לגמור עם זה כמה שיותר מהר, הרמתי את הפתק, משתדל שלא לגעת
בסכין, ויצאתי מהחדר. התיישבתי על הכורסה הגדולה, מקומי הקבוע
בסרט המצוייר של המשפחה, לבדי, ופתחתי את הקיפול היחיד שהיה.
המעטפה החומה חיכתה לי בצד על הספה הירוקה המרוטשת.
על הפתק היו רשומות שתי שורות ומתחתן שמה של מיכל. לא מצאתי
תאריך או סימן מזהה אחר שיעזור לי למקם את הפתק בציר הזמן. רק
שתי שורות, שם, וסכין היסטורית שנותרה מאחור. קראתי את הפתק
שלוש פעמים נוספות לפני שזרקתי אותו מקומט אל הרצפה. אם היה
נותר בי כוח, הייתי מרטש גם את הכורסה הגדולה ממש כמו את שאר
הבית. הייתי הורס כל זכר, כל סימן, כל צלם ריהוט שעמד בדרכי.
בפעם השלישית שקראתי את הפתק, קראתי אותו בקול אל חלל הסלון,
כמאשים את הבית בכל מה שקרה. המילים נספגו בקירות ללא הד.
אני לא יכולה לחיות יותר בלי להוציא את האמת. אני הרגתי את אבא
ואני עומדת לספר את זה לשניר היום.
אבל איך, הרי לא היו על אבא כל סימני אלימות או דם. הוא מת
במקלחת מהתקף לב או שבץ או משהו כזה שלא משאיר סימנים. ולמרות
זאת ידעתי שמה שכתוב בפתק הוא בדיוק מה שקרה. מיכל הרגה את
אבא. את כל שאר התשובות אני אמצא במעטפה החומה. החלק האחרון
בפאזל המשפחתי. החלק החסר.
פתחתי את המעטפה והוצאתי את המכתב מנירה. המכתב כיסה שני דפים
קטנים. על כל דף נרשם בצד אחד בלבד. הדפים נראו כאילו נעקרו
ממחברת או ספר זיכרונות. השוליים המשוננים העידו על המהירות
שבה נתלשו הדפים. הדיו הכחולה נמרחה קלות במקומות ספורים אך
עדיין בלט הכתב הברור של נירה.
למרות הצפייה שלי למצוא את שמי בראש המכתב, נירה בחרה לפתוח
ישר בסיפור האירועים כפי שהם קרו. מעט רגשות, הרבה פרטים. מכתב
שהיית מצפה לקבל מאדם שעומד לעשות מעשה נואש. מאדם שמתנכר
לרגשות שלו עצמו כדי להשיג יעד בלתי אנושי. ואני הכרתי את
ההרגשה הזו בזיכרון כל כך טרי.
קראתי את המכתב על שני עמודיו. קראתי ודמעות עמדו בעיניי,
מסרבות לרדת.
כשסיימתי, עצמתי את העיניים בחוזקה, סוחט מהן את הדמעות
שהצטברו, והן במסלולן הטבעי זלגו מטה אל הלחיים ומשם אל
הרצפה.
הדמעה הראשונה שעזבה את הפנים נתנה את האות לגוף כולו לקרוס.
פרצתי בבכי חונק, כשאני בקושי מצליח לנשום. דמעות מילאו את
פני, את הבגדים, את הגרון, את האף, את הכל. מדי פעם הוצאתי
צעקה ללא מילים. קריאה חייתית לעזרה. משהו שיעזור לי לעבור את
הטירוף הזה בשלום. לעבור את זה ולהישאר שפוי. להישאר אני.
בכיתי חזק כמו שלא בכיתי אף פעם. בכיתי, ולא רציתי שאמא תבוא
לעשות שהבכי ילך, ילך ולא ישוב עוד לעולם. רציתי שיישאר, שיצא
ויהיה לי לחבר, שיהיה איתי ברגע הקשה ביותר בחיי. שיעזור לי
להוציא את הזעם, הפספוס, השנאה, האהבה, והתקווה החוצה. שיחזיר
את הזיכרונות של מה שהיה, שיחיה את העבר.
אני לא יודע כמה זמן בכיתי. הבכי בא והלך כל כמה דקות עד
שנרדמתי לבסוף על הכורסה הגדולה. ובחלום, אמא באה וחיבקה אותי
חזק, חיבקה ואמרה שהכל יהיה בסדר. שהכל עבר. ששרדתי.





לבד




לפני כמה דקות התעוררתי.
אני יושב ובוהה בקירות, מנסה למצוא את השביל בו להמשיך את חיי.
אני יושב וממלמל מילים וחלקי הבהרות אל האוויר. אם מישהו יכנס
עכשיו הוא ללא ספק יחשוב שסוף סוף איבדתי את השפיות.
אני נושם בכבדות.
למה לא הרגתי את עצמי כשעוד יכולתי.
מה כבר נשאר לי בחיים.
איזה סיבה עוד יש לי לחיות.
סיפור חיי סופר, ומכל הזיכרונות לא נותר קצה חוט להמשיך.
הרגשת מוות עוטפת אותי ואני מקבל אותה ומכניס אותה עמוק לגוף.
אני יושב במקומי מחכה למוות.
אני עוצם את העיניים ונרדם.

[ קום... ]

[ קום אמרתי... ]

קול עמום ומרוחק מעיר אותי משנתי. מה, מי זה ?

[ אתה יודע בדיוק מי זה... ]

אני רוצה לשאול שוב מי זה ואז

[ עוד פעם אחת תשאל מי זה ואני עוזב... ]

שניר ?

[ יופי גאון. עכשיו תקשיב לי טוב... ]

איפה אתה ?

[ אל תשאל אותי יותר שאלות ותקשיב. אין לנו הרבה זמן... ]

- - -

[ יופי. עכשיו תקשיב לי טוב. כל מה שקרה קרה. אין לנו ולא
הייתה לנו שליטה באירועים. זה פשוט קרה. התגלגלות של גורל.
שעשוע של אל. קרה... ]

אבל מה עכשיו. אל תעזוב אותי. אל תשאיר אותי לבד...

[ אתה יודע שזה לא תלוי בי. אתה יודע שאם הייתי יכול הייתי בא
אליך עכשיו בגופי ומתקן את כל הטעויות שעשינו. אבל אני לא
יכול. אף אחד מאתנו. אני חייב לעזוב אבל... ]

לא...

[ אבל לפני זה אני רוצה שנפרד הפעם כמו שצריך. תעצום את
העיניים... ]

אני עוצם את העיניים וקם. צבעים בהירים ממלאים את העולם ואני
נשאב לתוך התרחשות אחרת, בזמן אחר, במקום אחר. אני מרגיש מים
יורדים לי על הראש, מרטיבים את כל גופי, וידיים מחבקות אותי
מסביב. פתאום אני חלק ממעגל, חלק משלושה.
אני מעז לפקוח את העיניים ומוצא את עצמי שנה אחורה בזמן.
שלושתנו מחובקים יחד בגשם, מאוחדים בלבנו ובגופנו, אוהבים אהבה
אמיתית טהורה והעולם עומד ומרכין ראשו בשנית.
אני מחזיק את הרגע חזק ככל שאני יכול עד שהמים ממלאים שוב את
עיניי ואני חייב לעצום אותן. לאט לאט נעלמות הידיים, מתייבשים
הבגדים, והתחושה חוזרת לגופי, כשהוא חוזר קדימה בזמן, להווה.
עיניי נפקחות למראה הדירה המרוטשת, הריקה. אני שוב לגמרי לבד.
המציאות חזרה בעוצמה מלאה לתודעתי. הקולות והחזיון נעלמו כמו
שבאו וגופי המותש קורס אל הכורסה בנפילה. אני יושב ומרגיש כיצד
העולם נסוג ממני, מטשטש ונעלם.
אני נכנס לתרדמה עמוקה, מחייך.

חופשי.
















אפילוג










כשתקרא שורות אלו אני כבר לא אהיה בין החיים. אני כותבת לך
מכתב זה כחובה אחרונה שלי לעולם, וזה בתקווה שתמצא בלבך מקום
לסלוח לי על ההתפרצות שלי לחייכם ועל הנזק שהסבתי לכם, ובמיוחד
לך. אני אנסה לפרט את התרחשות האירועים הקצרה שהביאה לאסון,
ולחורבן חיי.
אני מניחה שבזמן קריאת שורות אלו כבר גילית כי שני התאומים
אינם עוד בין החיים. בהתבססות על הנחה זו אדלג על כל ההכנה
הנפשית שבזמנים אחרים אולי היית זוכה לקבל. תקווה בלבי כי
קיבלת את הבשורה בצורה הקלה ביותר.
לפני עשרה ימים מיכל ביקשה שניסע לדירה הישנה שלכם כדי שתוכל
לקחת כמה דברים שנשארו מאחור. כמובן, לא הייתה זו אלא אמתלה
לנסיעה חזרה אל אירועי העבר וביסוס קרקע נוחה להוצאת האמת שהיא
שמרה בליבה, זמן כה רב.
מיכל ביקשה ממני להסיע אותם ומשניר שיבוא יחד איתה. הם נכנסו
למכונית ונסענו לדירה. כשהגענו מיכל יצאה החוצה ושניר רצה
להצטרף אליה כדי שלא תצטרך לעבור את החוויה של לחזור לדירה
לבד. מיכל כמובן דרשה שיישאר ברכב ורצה במהירות לדירה. שניר
ואני נשארנו, מחכים למיכל שתשוב.
במשך אותו הזמן, כשמיכל עשתה משהו לא ברור בדירה, שניר ניצל את
ההזדמנות שהיינו לבד, וביקש ממני לנהוג כמה מטרים לבד. נתתי
לו. אבל אני רוצה שתבין שלא הייתה לי ברירה, אלא לתת לו.
אולי תופתע לשמוע, אך התאומים סרבו לקבל אותי כאמא נירה,
והתייחסו אלי יותר כאל המורה נירה. בגיל ארבעים ואחת, ללא בעל
וילדים, מצאתי את עצמי מגדלת שניים, תאומים. הימים הראשונים
היו הטובים בחיי, התעלות בחמשת חושיי, עד שהתחילו המריבות.
הייתי חייבת להוכיח להם שאני יכולה להיות אחרת, וכשלהיות אמא
נכשל, ניסיתי להיות חברה.
גם בזאת לא הצלחתי. כל דבר נגמר בחוסר היכולת שלי לשתף פעולה
עם רצונות כנים של נער ונערה העוברים תקופת התבגרות קשה.
רצונות שעמדו בסתירה מלאה עם שאיפותיי כמחנכת. הדרך היחידה
הייתה לעשות מעשה שלא יעשה לעולם על ידי מורה, משהו אסור. שניר
הבין את המצב, וניצל זאת.
כשמיכל חזרה, שניר ישב ליד כיסא הנהג ואני במושב הקדמי לצדו.
מיכל לא התעניינה כלל במה שקורה וחיכתה שניסע. שניר התניע את
הרכב ויצא אל הכביש. אני הייתי מתוחה לגמרי. ביקשתי ממיכל
שתהיה בשקט כדי ששניר יוכל להתרכז.
אבל להיות בשקט לא הייתה בדיוק התוכנית של מיכל. היא אמרה שיש
לה משהו חשוב לספר לנו ושהיא חייבת לעשות את זה עכשיו. שניר
נהג באיטיות והקשיב למיכל. אני הייתי כולי דרוכה לקראת דבריה.
מיכל הייתה ישירה ועניינית.
"אני הרגתי את אבא. בבוקר שמצאנו את הגופה שלו, נכנסתי עם
הסכין הישנה למקלחת ואיימתי להרוג אותו אם לא יעזוב אותנו ואת
הבית סופית. אבא עמד ושתק. כשיצאתי שמעתי אותו נופל".
באותו הרגע, איבד שניר את השליטה ברכב. הוא סטה למסלול הנגדי
וניסה לחזור כשמשאית גדולה התקרבה מולנו. אני נכנסתי למצב
קטטוני ולא יכולתי לזוז. שניר סובב את ההגה חזק ימינה ובלם.
הרכב הסתובב בתשעים מעלות וצדו השמאלי, הצד בו ישבו שניר
מלפנים ומיכל מאחור, התנגש ישירות במשאית.
שניר נהרג במקום. מיכל נפטרה בבית החולים שעה לאחר מכן. אני
יצאתי עם מספר שברים בצלעות וחבטות בכל הגוף.
כבר למחרת שמעו כולם בבית הספר על מה שקרה. בנוסף הוזמנתי
לתחקור במשטרה. אפילו לא הייתי מסוגלת ללכת להלוויה של
התאומים. לא יכולתי להסתכל לעצמי בעיניים. ההחלטה למות התגבשה
בלבי, ואני נחושה לממש אותה, ובכל מחיר.
פניתי לצבא לברר היכן אתה נמצא. שמחתי לשמוע שמצאת משפחה מאמצת
ואני מאחלת לך המון הצלחה בהמשך חייך. אני יודעת שלא תוכל
לסלוח לי בקלות, אבל מקווה שיום אחד, בראיה אחרת, לאחור,
תוכל.

נירה.