היא ישבה בפינה של החדר ובכתה, הזיכרון שלו הכאיב לה, אותו היא
לא רצתה לאבד לא בשביל טעות קטנה כזאת. היא המשיכה למלמל "למה?
למה?" אבל היא כבר ידעה מה התשובה. היא לקחה תמונה שלהם ביחד,
מפלני שהכול התפוצץ, היא שרפה את התמונה בתקווה שככה יכאב לה
פחות אבל זה לא עזר. היא לקחה סכין ביד אחת ואמרה :"remember
kids its up the road not across the street"  היא כבר הייתה
בשלולית של דם.

היא התעוררה בחדר לבן, היד שלה הייתה חבושה, את הוריד היא
פספסה.  היא זיהתה את החדר. זה לא פעם ראשונה שהיא שם. ואז הוא
הגיע. האח שטיפל בה כל פעם שהיא חזרה. עוד מהפעם הראשונה. היא
הייתה שם כבר כמה פעמים. הם התחילו לדבר כמו חברים טובים מזה
כבר ימים בלי להתייחס על הסיבה שהיא הגיע לשם. הוא שמר לה את
החדר כי הוא ידע שהיא תחזור. היא תמיד חוזרת.

אחרי כמה ימים היא השתחררה, נתנו לה כדורים בשביל להרגיע את
הכאבים ביד. אבל היא לא לקחה אותם. היו לה תוכניות אחרות
בשבילם. ואחרי שצברה מספיק היא חזרה לאותו חדר ולאותה פינה
אהובה. ובכתה. רק שהפעם במקום סכין יש כדורים היא לקחה כדור
אחרי כדור ושטפה אותם עם וודקה. היא כבר הייתה מחוסרת הכרה.

ושוב היא התעוררה באותו החדר. הוא הבטיח שהוא ישמור לה עליו עד
שהיא תחזור. הפעם הדבר הראשון שראתה כשהיא פקחה את העיניים היה
הוא. האח שטיפל בה. היא חשבה שהוא סתם מסור לעבודה שלו אבל לא.
הוא היה מסור אליה. בה הוא היה מאוהב. גם היא הייתה מאוהבת בו
אבל היא תמיד התאהבה באנשים הלא נכונים אז היא חשבה שגם הוא
כזה.  

אחרי כמה ימים היא שוב השתחררה  מאותו בית חולים וחזרה לאותו
בית ולאותו חדר ולאותה פינה אהובה ובכתה. אבל הפעם הוא עקב
אחריה. הוא ידע שהפעם היא לא תחזור. במקום הכדורים היה אקדח.
והיה בו כדור אחד. היא לא צריכה יותר.  היא הכניסה את האקדח
לפיה ושנייה לפני שלחצה על ההדק הוא הגיע.  הוא לא יכל לתת לה
לברוח ממנו. לא לפני שידעה איך הוא מרגיש. הוא לקח ממנה את
האקדח והוציא את הכדור. הבכי נעלם. והיא, היא חייכה בפעם
הראשונה מזה שנים.

הם היו ביחד הרבה זמן. והיא, היא הייתה שמחה, לפחות עד כמה
שהיא יכולה להיות. אבל הרצון למות נשאר. אחרי הפעם הראשונה
שמנסים זה אף פעם לא הולך. והוא, הוא היה שמח כמו ילד קטן
שקיבל סוכריה.  אחרי שנה כבר נולדה להם ילדה. ילדה קטנה וחמודה
ושניהם היו מאושרים עד הגג. אבל היא, היא עדיין רצתה למות.

יום אחד אחרי שהוא הלך לעבודה היא חזרה לאותו החדר ולאותה פינה
אהובה ובכתה. רק שעכשיו במקום אקדח יש חבל תליה. הילדה הייתה
בגן והבעל בעבודה לא היה אף אחד שיפריע לה הפעם. הפעם היא
תצליח.  הוא חזר מהעבודה ומצא את הגופה. ובכה. ועכשיו הוא זה
שרצה למות.

עכשיו הוא זה שנמצא באותו החדר ובאותה הפינה. בוכה. והילדה כבר
גדלה. ועכשיו היא זאת שכל פעם מונעת ממנו מלהצליח. הוא חיכה
שהיא תלך לבית הספר ולקח את האקדח. אותו אחד שהיה שלה.  עם
אותו כדור שהיה מיועד לה. הילדה חזרה ומצאה את הגופה. ועכשיו
היה תורה.  עכשיו הילדה יושבת באותו החדר, באותה הפינה ובוכה.
אבל לה לא היה אף אחד שיעצור. היא הצליחה בפעם הראשונה.  

וכך קבורים להם בנחת אחד ליד השני משפחה שלמה שהתאבדה.