בלילה המשורר חלם שהוא מארק שגאל. היו לו פני תיש מחודדות והוא
טס בפייפר ירוק עם פלופלור צהוב בשמים גדולים וצייר בתנופה
פסים צבעוניים. חלקם רחבים, חלקם דקיקים. פסים יפים, בוהקים,
מתוחים כסרגלים זוהרים על כיפת השמים.
השמים היו נהדרים.
זה היה חלום נפלא, אבל עכשיו האיש הקטן ער ויודע שהוא רק
משורר.
הוא כאן והשמים בשמים.
חייב להגיע לשמים!
המשורר מתרוצץ בעולמו הדחוס. מנסה לקחת תנופה, לפרוץ, אבל אין
מקום לזוז. תילי תילים של מלים, ובתווך עוד מלים. ערימות עד
לתקרה. חוסר סדר משווע ובתוך כל זה המשורר הנסער בוער, אבל
שומר על קור רוח. בורר מלים בקפדנות. יש לו ביד מלים טובות
והוא בונה שיר מופלא. לווין מלים עתידני שיזהר בשמי שירה
פורחים. הוא יפרוץ, ודאי שיפרוץ. בחלום הוא טס בפייפר, אבל
עכשיו זה טיל!  
נחילי מלים מתוקות מזמזמים ליד האוזן. מלכודות דבש ארסיות.
מפתות. אפשר בקלות להחליק, זהירות! זה ג'ונגל! אולי כבר החליק?
אוי!... לרגע הבהיל את עצמו, אבל לא. לא הוא.
הוא לא ימעד.
הטיל שלו בוהק. מדובר כאן ביהלום שבכתר. משובץ כולו מלים
נפלאות. המשורר מלטף את הטיל. מניח עליו את הלחי. הספירה לאחור
החלה. השמים מחכים. הזמן דוחק.
אח, רגע! המשורר קופץ. חסרה מלה.
מלה אחת!
אבל דווקא המלים הטובות קבורות בפינה הרחוקה, מתחת לבלגן.
המשורר נחפז. נתקל בערמה ומשתטח. לעזאזל, הוא צריך לעשות סדר
בעולמו. חסרה לו מלה אחת. משם. איפה שאין גישה. משתרע.  מותח
זרוע. מתפלש. מחטט באצבעות עוורות. לעולם כבר לא ימצא אותה.
מוותר, אבל רק לעת עתה.
בינתיים נועץ פרח מפלסטיק במקום. אולי לא ירגישו. פרח צהוב.
יפה דווקא!
מצלם את עצמו ליד הטיל כשהוא מצטחק בפיזור דעת. תמונה
היסטורית. יש לו שיניים גדולות. רגע, משקפי שמש. אופס. צוחק.
קליק. שיניים. אוי! החליפה. מחפש את החליפה. אין. מוצא מגבעת.
גורר את הטיל אל כן השיגור. מגדלי מלים מתמוטטים על הראש.
משתטח. קם. מצטחק. חובש את המגבעת. מצית את הפתיל. מחבק
את הטיל.
יחד!
הם יפרצו ביחד. המשורר יהיה לווין זוהר בשמים. השמים נהדרים!
הטיל מתרומם ופורץ דרך התקרה.
נוסקים!
 
עפים בשמים גדולים.
מרחפים.
כוכבים זוהרים.
מנצנצים.
זוהרים.
מטאוריטים בוערים נחבטים בגוף הטיל.
המלים המופלאות מתקלפות ונושרות. הטיל מתאדה.
הפרח נשאר.

איש קטן עם מגבעת ובידו פרח פלסטיק צהוב מרחף בשמים.
איזה שמים נהדרים.