נורמליות היא בסך הכל מושג
די שביר. ברצפת הזכוכית שלו
רוטט הד של צמרמורת
של שדון מפוחד, שנחבא לו מתחת.

מתחת לרצפת הזכוכית של הנורמליות,
ומתחת למסכות המסתחררות,
בחיפוש סיזיפי אחרי המסכה הנכונה,
אורבים שדים די בנאלים.
צללים שקופים של יראה
מחושך, מאור,
אימה מתוסכלת
מצפיות
ממותגות.

מתחת לרצפה בין כל השדונים
מקופל פתק קטן עם איזה מסר לא מסר
עם איזו נוסטלגיה גדולה מדי
לימים שאולי לא היו
של חופש, של כרי דשא צלולים ודוהרים,
ויותר מהם
ללילות
שנסתיימו

במיטה
לא ריקה.