[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורי חרובי
/
יומן מגידו

...ובינות לגדרי התיל הגבוהים, דומים על המתבונן בהם כעדר עזים
שחורות בשדה חרב בשלהי הקיץ, ובעצם אינם דומים לשום דבר שקיים
במציאות, חלקם רובצים הלומי חום בין השמש היוקדת והאספלט
הבוער, מבקשים פיסת צל תחת הברזנט, חלקם טורחים במלאכות אלו
ואחרות, אחרים קוראים ספר, עיתון ישן, משחקים שש-בש, טניס
שולחן, משוטטים אנה ואנה ביחידים, בזוגות, בשלשות, מדי פעם
מצדדים מבט, צופים אל העבר השני של הגדר וחוזרים אל עולמם
הפנימי...

הם, עצורי האינתיפדה ואנחנו שומריהם, השפוטים שלהם; כאן
במגידו, בקציעות, בפרעה, בדהריה - אין סוף לגדרות. כולנו יחד
כלואים בארץ הזו האוכלת יושביה, ארץ של מכלאות. אתה מגיע אל
צומת מגידו, עובר את התל העתיק ועיניך צופות אל העמק הנפלא.
מלוא כל העין משתרעים שדות ומטעי פרי, מגבעת עוז ועד גבעת
המורה, מהיוגב עד נהלל והרי הגליל התחתון מעטרים את האופק
מצפון. ובתווך, כתמונה מסרט סוריאליסטי, מתנשא הכלא, קומפלקס
צפוף של גדרות, משטחי אספלט וכורכר, חומות בטון ויריעות ברזנט,
מגדלי שמירה ושוב גדרות, כבר אמרנו?

אתה בא בשערים וכמו נוחת בפלנטה אחרת. כאן החיים מתנהלים בקצב
שונה, סובבים במעגל אחר. תחת מעטה השלווה פועל קפיץ סמוי. שעה
עוקבת שעה בדריכות: בוקר, צהרים, ערב וליל עוטף סוד המבשר עוד
שחר רטוב מטל.

בוקר במגידו.
קריאות המואזינים "אללה הוא אכבר" קורעות את דומיית המכלאות
ומזרזות את המאמינים אל הברזיות, לרחוץ רגליהם טרם תפילת
הבוקר, וזוקפות את אזני השומרים במגדלים, הנאבקים בקורי השינה.
תורים עצומים משתרכים לפתחי בתי השימוש - שלוש-מאות איש מול
שמונה - עשרה תאים קטנים. סירים של קפה מהביל נישאים על-ידי
הנערים ומובאים אל פתחי האוהלים. צחנת המחראות וניחוח הקפה
מתערבבים זה בזה ועולים, כענן של קטורת, אל נחירי השומרים.

באיטיות חרישית, מודעים לכובד האחריות המוטל עליהם, נאספים
חיילי כוח הספירה ליד פתחי המכלאות. שוטרים צבאיים בלתי
מזוינים, חיילי אבטחה מצוידים ברובים ואלות, נושאי נשק כימי
לפיזור מפגינים, מסיכות אב"כ לכל איש - לא לוקחים סיכונים...
"שאוויש!!" קורא השוטר הצבאי. השאוויש, הוא נציג הכלואים כלפי
שלטונות הכלא, מבריח את חבריו אל תוך האוהלים בקריאות "יאללה
שבאב". ספירת הבוקר עומדת להתחיל.
"שאוויש!!"

מכלאות אדם עמוסות לעייפה. דומה כי זהות הפרט הולכת ונמחקת
בתוך ההמון. אולם אין זה כך. כאן, דווקא כאן, בתחתית השפל,
מתעצמת הרגשת שייכותו של הפרט אל הכלל; הולכת ונזקפת איזו מין
קומה משונה, בבחינת "הפלשטינאי מחפש משמעות". אתה צופה ומהרהר
בימים רחוקים. לא, לא! אל תתן שיתפסו אותך בהשוואות. זה בכל
זאת לא דומה למה שהיה "שם", בגיא ההריגה; אולי דומה יותר
למחנות המעצר המנדטוריים. גם שם קיבלה הישות הקולקטיבית משמעות
חדשה; התגבשה תודעתם החברתית והלאומית של העצורים.

מפרטים קטנים אתה למד על חיי המכלאה: נערים, מחברות בידיהם,
מאזינים להרצאתו של רע בוגר; אחרים, באופן פתטי למדי, מתעמלים,
משחקים כדור-עף; בין הגדורות הכפולות, במרווח שאינו עולה על
אמה אחת, גדלים כמה צמחים עלובים על הכורכר. את ה"גינה" הזו
משקים העצירים בעזרת דליי מים - מבפנים; האוכל נערך ומוגש בסדר
מופתי. לא כל המקדים זוכה. הודעות מועברות ממכלאה למכלאה
באמצעות "בצלים מעופפים". גם הקשר עם העולם החיצוני, עם
ה"ארגון", נשמר באמצעים שונים. כאן ישנה הירארכיה פנימית. לכל
מכלאה יש מנהיגות סמויה מן העין. יש חוק ויש משטר. פעולות
השגרה היום-יומיות, הטפלות לכאורה, נועדו לשמור על שפיות הדעת,
אך הן נושאות בחובן משמעות מעבר לכך:
כאן, אם להשתמש בפרזה נושנה, צומחת המדינה הפלסטינית שבדרך!

ארץ השומרון.
הכביש מתפתל בהר בין שדות מדורגים, בתי כפר לבנים ובוסתנים
אפלים. לבך נצבט בזיכרונות ששים ושבע ומרחיק אל ימי עבר: ארץ
אבותינו היא. האוטובוס אץ. אתה מגיף שמשה ומתפלל שלא תעופנה
אבנים. שכם, רמאללה, ג'נין... בתי המשפט הצבאיים עובדים בתפוקה
מלאה. תיקי התביעה גדושים: בקבוקי תבערה, חומר הסתה, דגלי
אש"ף, ידוי אבנים...

בחוץ, ברחבה, ממתינים בסבלנות מתוחה כעשרים "מקומיים". עציר
מזוקן, יפה תואר, מלווה בידי שוטר אל בית השימוש. והנה,
מתקרבים בני משפחה אחדים. השוטר מפגין קשיחות אך לבסוף נעתר.
לחיצת יד דוממת עם האשה, נשיקות חטופות על גב ידה של האם
הקשישה וחיבוק עם ישיש לבן זקן. האיש אוסף אליו עתה את בתו בת
השנה, אך זו אינה מכירה את אביה ופורצת בבכייה רמה. דומה כי
דמעות נקוות בעיני העציר. הנשים בוכות ואתה חונק פקעת חמה
בגרונך. יאללה, מזרז השוטר, אין פנאי להבלים. עוד עצירים מחכים
בתור להשתין.

בית המשפט! הנך מורשע, ע"פ הודאתך, בעברה חמורה מאד של יידוי
אבנים והפרת הסדר הציבורי. הריני גוזר עליך עשרה חודשי מאסר
בפועל, שלושים חודשים על-תנאי וקנס כספי בן חמש-מאות שקלים.
בית המשפט!

ערב במגידו.
אורות רבים ניצתים בעמק וביניהם, מכים אותך בסנוורים, זרקורי
ענק המציפים את המחנה באור עז. מהמכלאות נישאת המיה רכה של
קולות. לעיתים מפר את השלווה קול זעקה רמה מכיוון האגף הסגור,
ללמדך כי הגיע שיגעון עד נפש. משני עברי הגדר פועמים לבבות
בקצב אחיד. מחשבי קצין מסכמים את היום שחלף ומונים את הימים
שנותרו; אלה מצפים לגמר השרות ואלה - לבלתי נודע.

שלושה עשר אלף אסירים ביטחוניים, קראנו בעיתון; כך וכך הרוגים,
פצועים, מגורשים... אתה צופה בחדשות ומאזין ליומנים; מוחך קולט
עובדות יבשות אבל חושיך מתקהים. שלושה עשר אלף, או מאה ושלושים
אלף, או שמא רק אלף שלוש מאות - מאי נפקא מינה?
וכאן, בין הגדרות, בהוויית הכלא, מאחורי המספרים האנונימיים,
ישנם אנשים ושמות... מתחת לשפמים ולזקנים האחידים נמצאים
עבדאללה ומחמוד ואיברהים שמרגישים ומתגעגעים, ושיש להם מטרות
בחיים, ממש כמוך.

עוד ערב במגידו; דו-קיום כל-כך בלתי אפשרי בין כולא לכלוא. כאן
אתה מתחיל סוף-סוף לתפוס את זה; אתה, שהשנאה מעבירה אותך על
דעתך, אתה שרגיל לאכול ערבי בלי מלח לארוחת הבוקר ואתה, שאומר
שצריך להיכנס באבי אביהם ולכסח את האימא שלהם. וגם אתה, שחושב
שאפשר ושצריך להיות אחרת, ואתה שאוהד ומזדהה ומפגין, אבל לכאן
באת למלא תפקיד, בסך הכל...

הלילה בעמק יורד בכבדות. אומרים כי במסתור האוהלים נחרשות
מזימות וגזרי דין איומים מוצאים אל הפועל.
ובגבהי המגדל אתה סופר עוד יום שחלף, עוד אשמורת, ומתפלל ללילה
שקט.



ספטמבר 1989,
מוקדש לאורי טל







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני חושב
שהעובדה שיש לך
זין היא תעודת
עניות למוהל
שלך!


פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/1/04 10:55
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי חרובי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה