יש מן סיווג כזה: קפה - למבוגרים, שוקו - לילדים.
כמעט תמיד תשמעו מבוגרים: "תגיד, בא לך לקפוץ איתי לאיזה
קפה?"
כמעט ולא תשמעו: "בא לך לשבת על איזה כוס שוקו?"
ואני לא מבינה ממש זה נובע. הכי שוקו - הוא מתוק, וידוע שילדים
אוהבים מתוק. אבל מה...? כשגדלים מפסיקה החיבה הזאת למתוקים?
ומתעורר האיזור הזה בפה שמנעים את הטעם המר?
לדעתי זה מאוד משקף את המקום בו אדם נמצא בחיים. כי כשילדים,
לא מודעים לכל הבעיות, והכל נפלא ומתוק - כמו השוקו. אז
כשגדלים, כל הצרות על ראשינו, מודעים לכל הבעיות, ובידינו
לדאוג לכל אלה, ולכן הטעם המר של הקפה.
וככל שאנחנו גדלים, אני מוצאת את עצמי  יותר ויותר בבתי קפה,
עם החברות, ואיך שכולנו מתיימרות להנות מהקפה... אפילו אספרסו
קצר הן ישתו... אבל זה עוד לא זמני! אני עוד אשתה שוקו כל זמן
שאני רק יכולה... כי אני מפחדת. כל-כך מפחדת מהקפה המר והמאיים
הזה...

אוי, איך הייתי רוצה לשתות שוקו לנצח...