[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דר צנר
/
''השבוע''

זה היה סתם עוד אחד מאותם ימי חמסין נוראים. אמצע הקיץ, מזגן
מעפן, שלא מפסיק לטרטר ומקרר בקושי. החלטתי לצאת, לא בטוח לאן.
בחוץ היה אותו החום המחניק. חשבתי שכדי, וגם יפה מצדי, ללכת
לבקר את אוסנת שדודי חבר שלי הכניס להריון וברח כמו טיל לטקסס
ברגע ששמע על כך. היא ילדה בן, לא הייתה בריתה. גם אם הייתה
בטח לא הייתי הולך. עצרתי בדוכן מזדמן וקניתי זר פרחים, עייפים
מהחום. רחnמתי עליהם, להתייבש כל היום בשמש הזאת...
זכרתי איפה הבית מהביקור האחרון. כשהם רבו, בצווחות של שני
מטורפים הרעידו את הבנין עד ליסודות. דודי צעק שהיא זונה בת
זונה והיא העיפה את השולחן כדורגל שהוא כל כך אוהב. לדעתי הוא
לא כזה משהו. השולחן.
עליתי לדירה וצלצלתי בפעמון. לא עונה. בפעם השניה כבר נשמעו
צעדים מאחורי דלת העץ הדקיקה, אבל צלצלתי עוד פעם. רק בשביל
הכיף. עומד על המפתן היא פתחה, ישנונית עם עניים נפוחות. שלושה
מצמוצים, שלה, לא שלי. ואולי עוד איזה פיהוק של שנינו, והיא
קלטה שזה אני, קפצה והתחילה לחבק אותי ולצחוק. "אסנת... מה
שלומך? מה קורה?" "אני לא מאמינה! כבר חשבתי שלא נשמע ממך. יו
איזה חמוד, תודה" היא הניחה את הפרחים במטבח הפיצפון. כל הדירה
הייתה פצפונת. כמוהה. מטר חמישים, תלתלים זהובים כתומים, עניי
צימוק ושן חסרה בחיוך. "בוא, בוא תיכנס" נכנסתי. ריח של חרא
מרוכז סגר עלי מכל כיוון אפשרי, הבית אטום. חממת קקה זה מה
שזה. לעזאזל. אדיוט אחד! מפגר! צרחתי. על עצמי כמובן. לא
יכולתי פשוט להשאר בבית עם רגליים מורמות? לרדת לנגוס באיזה
קרטיב מרענן וזהו? "נו אז מה אתה אומר. הדירה קטנה אבל בלי
דודי זה כל מה שאני יכולה להרשות לעצמי". מה היא עושה לי עכשיו
הבחורה הזאת, נקיפות מצפון, אשמה, כעס? לא אני עזבתי אותך
זוכרת? אני הבחורצ'יק שבא לבקר עם פרחים, מסכנים, אבל בכל זאת
פרחים לא?
"כן אה?.." מרחתי חיוך מזויף. הבעת אהבל מושלמת. "וטיפי" היא
המשיכה, "טיפי נראה מאושר!" "טיפי???" "כן זה הבן שלי, אתה
רוצה לראות אותו?!" "...אה בטח" היא גררה אותי אחריה לחדר.
בלול, בפינת החדר ישב "טיפי" ודפק את הראש בסורגים. "הוא...
הוא בשלישי השבוע..." פלטה בהיסוס. "ברצינות?!" בחיים לא ראיתי
משהו "בשבוע" בגיל כל כך צעיר. זה לא מתקבל!  אני ראיתי אנשים,
ראיתי הרבה ברחובות. בלילה, בפארקים חשוכים, בים, בתי מלון,
ראיתי, ראיתי... אבל הכי צעיר שבהם היה בן דוד שלי מחולון, בן
עשש וחצי, לא יותר. "מחר זה השיא. אתה יודע. אני מפחדת!" היא
יללה. "אין מה לדאוג. הוא קטן" אמרתי. למרות שבעצמי לא הייתי
בטוח. התקרבתי צעד בשביל לראות אותו מקרוב יותר. הרי בשבוע אתה
אמור להתפרק. מה כבר ילד בן שישה חודשים יכול לעשות? אנשים
מבוגרים, אלו שראיתי מבצעים הכל מכל ובפול עוצמה, זה מדהים איך
הם עישנו, צרחו, התפגרו, רקדו, דקרו, התאבדו, אכלו, הרביצו,
קפצו, שרו, ברחו, שתו... הכל! אני בשבוע הייתי בן שמונה עשרה.
בראשון לשבוע האמת לא הרגשתי ממש שינוי. הייתי יותר שמח ולא
מרוכז אבל חוץ מההתעופפות הקלה הזאת, כלום. בשני כבר נראו
סימנים ראשונים, רצתי להורים, ידעתי שאני לא יכול לחיות איתם
בשבוע. עזבתי את הבית לטובת פינת רחוב. למרות שזה הכי מסוכן:
יש אנשים מוסמכים שמסתובבים בלילות, תופסים אנשים בשבוע,
דופקים להם אחול שרמוטה דוח ומחזרים אותם להורים. אבל החלטתי
לעצמי, אם כבר אז כבר. נעשה את זה עד הסוף. דבר ראשון הורדתי
את הבגדים, הכל. גם את השערות גילח לי איזה הומלס שיכור, עד
הים יש לי צלקות... ככה הסתובבתי ערום עם ראש נוטף דם, מבסוט.
בתחנה מצאתי כמה חברה. חמישה בנים ובחורה. מהחמישה נשארו שלושה
אחרי סבוב רולטה רוסית. "שיט!" צעקתי, טיפי האדיוט נשך אותי,
כואב מוות. "מה זה? לילד בן שישה חודשים יש שניים? מה זה צריך
להיות!" הסתכלתי על אוסנת. "אמרתי לך שהוא בשלישי. צמחו לו כל
השניים אתמול." "זה... זה מה זה? איך זה יתכן?" שאלתי, "אני
עוד לא הייתי בשבוע, אתה יודע?" "באמת? אולי הוא עושה עכשיו
כפול. גם בשבילך..."
הלכתי משם, הטיפי הזה שיגע לי את השכל. ידעתי שאני אחזור מחר.
לראות את השיא. אבל בכל זאת נפרדתי מאוסנת כאילו אני לא הולך
לראות את שניהם הרבה זמן. התיישבתי על הספה מדליק את הטלויזיה.
מכבה. מתהלך בחדר. רוח חמה של לילה ממתיקה את האויר. החולצה
השחורה מתנופפת ומדגדגת לי את הזרועות. מנסה לישון. לא מצליח.
חוטף רגל של תרנגולת עם קטשופ וחרדל. לא שילוב טוב.
למחרת שוב צילצול בדלת העץ. הייתי חייב. הפעם היא נפתחה מיד.
אוסנת ממלמלת בין הדמעות "ירון מזל שבאת!!! כנס. מהר. אתה חייב
לעזור לו!" חיוך זדוני התפשט לי על הפרצוף. סוף סוף, קצת אקשן.
נראה מה היצור המטורף הזה עשה. נכנסתי לחדר. הוא פשוט שכב שם,
בשקט. בשלוה גמורה. נו באמת! ציפיתי להרבה יותר גרוע מזה.
אתמול הוא כבר היה יותר משוגע... שוכב רגוע, אפילו לא בוכה.
"תרים את השמיכה שלו" אוסנת קראה מהמזדרון. מציצה מהפתח. לא
מעיזה להתקרב. הרמתי. לא הייתה לו רגל. "היא נפלה היום בבוקר
כשהרמתי אותו על הידיים. אני לא יודעת מה לעשות ירון!" היא
הייתה בהסטריה. ובצדק. "אל תדאגי. זה לא נורא בכלל... אני בטוח
שיהיה ניתן לחבר לו אותה חזרה." הוא התחיל לצרוח. תקעתי לו
מוצץ בפה. כשהשפה העליונה שלו נשרה. היא התחלקה כלפי מטה על
הסנטר ונחתה בין הצוואר לכתף המזעריים. אלוהים מה עושים? הרמתי
את השפה והחזרתי אותה בעדינות יתרה למקום. הריח הזה אוף! תפסתי
שני חיתולים מנופחים שהיו מונחים שם בתמימות. מלאים עד אפס
מקום. פתחתי את החלון לזרוק אותם. רוח נכנסה והעיפה לטיפי את
הפרצוף. נלחצי והתחלתי להזיע. עוד יותר משכבר הייתי רטוב. אגלי
זעה בכמויות מסחריות נטפות עד הריצפה כששמעתי את אוסנת מתקרבת
מהסלון. זוחל על הריצפה במהירות התחלתי לאסוף את האוזניים
והנחיריים של טיפי. וכמה שניסיתי עין שמאל פשוט סרבה להשאר
במקום. כיסיתי לו את הפנים והנחתי את עין שמאל בכיס. אוסנת
נכנסה. "מה כל כך חם לך? מסכן שלי", היא פתחה את החלון. הפעם
כל טיפי התפזר לאורכו ורוחבו של החדר.
ההלוויות היו עצובות מאד. כמו כל ההלוויות אני חושב. אפילו
יותר. ההספד על ילד בן שישה חודשים שלא שרד את השבוע והתפרק
לחתיכות. האם שמתה בטרם עת גם היא, משוק, בו במקום. חבל דווקא
חיבבתי אותם... יצאתי מדוכא מבית הקברות הביתה. השרב נשבר. רוח
מצמררת. דחפתי את הידיים לכיסים ומצאתי את העיין השמאלית של
טיפי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה קורה אם אתה
הולך לישון ולא
קם יותר?

מישהו מבולבל


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/1/04 10:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דר צנר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה