כמו מתוך שיגרה
למדנו לחיות עם זה בהשלמה
העצב הפך לאדישות
ונראה כאילו זה כבר לא מזיז לאנושות

עוד פיגוע, עוד הרוגים
עוד דם ניגר על רצפת האוטובוסים
שוב ראיון של עובר אורח במבט
ושוב הוא אומר שזה עוד לא נקלט

כמו פזמון זה חוזר כל פעם מחדש
העם כבר איבד תקווה והפך מיואש
ולמי שאין קרבה מיוחדת לנפגעים
ימשיך, מן הסתם, בחייו הרגילים

אז מה עושים אני שואל
את עיניי נושא לשמיים ומתפלל
אך כנראה שהתפילה שלי כמו רבות אחרות
הגיעה לשמיים, אל דלתיים נעולות...