5:27 לפנות בוקר , יום חדש בפתח

אני מביט בה, מסרב להרפות את מבטי, מסרב להאמין שיופי כזה אכן
קיים. היא עומדת מולי, עם שיער זהוב,
הגולש עד לצווארה, עיניים בצבע ירוק משובב, וחיוך מסקרן, המרמז
על יופיה הפנימי חסר הגבולות.

"אפשר לעזור לך?" אני שואל בטון מוזר משהו, ספק מתרגש ספק
מתכחש.

"כן, אני רוצה לדבר איתך," היא אומרת לי בקול רך, ועוצרת בכדי
לראות ולחוש בתגובתי.

חיוך עולה מתוכי. לא בכל יום פוגש אני מלאך, ועוד מלאך
שמעוניין לדבר עימי. אחרי הכל, אני כבר לא בן ארבעים, ואיבדתי
מעט מהקסם הכה מפורסם שלי.

"כן, מה העניין, חמודה?" שאלתי בקול הכי מתוק שיכולתי להוציא
מגרוני.

היא לא ענתה. היא רק חייכה אלי חיוך עדין, חיוך שהמיס את ליבי,
והזכיר לי את הימים היפים שלי עם טליה...

"רינגגגגגגג!" צלצול עז נשמע לפתע, שמחק באחת את דמותה, והחזיר
אותי למציאות. היה זה צלצולו של השעון המעורר שלי.

"לעזאזל..." סיננתי בעודי פוקח את עיניי, והנחתי מהלומה על
השעון המעורר. קרני השמש הפציעו מבעד לחלון, והחלו שוטפים באור
זך את מיטתי. "עוד בוקר," אמרתי לעצמי בחוסר מנוחה, כחלק מגלי
המחשבות שהחלו אופפים אותי, כמשתלטים על כל חלקה בגופי. לאחר
כמה דקות, אחרי שהתאוששתי מעט, החלטתי שהגיע הזמן לקום. זרקתי
את עצמי מן המיטה, והכרחתי את עצמי לעמוד על הרגלים.

אני חייב לעשות משהו עם עצמי, הרהרתי. ככה זה לא יכול להמשך.
גם הלילה, בדיוק כמו כל הלילות שלפניו, לא הצלחתי לישון כמו
שצריך. "אה... מה בכלל הטעם," סיננתי לעצמי, תוך כדי כניסה
לחדר האמבטיה. צחצחתי שיניים ושטפתי פנים, וניגשתי אל המטבח.
"לפחות אני אשתה עכשיו קפה טוב," מלמלתי לעצמי.

מה השעה בכלל? הרהרתי. מבט חטוף אל עבר שעון הקיר במטבח הראה
שהשעה היא חמש שלושים וחמש. גם כן בוקר.
שמתי מים בתוך הקומקום, והדלקתי את האש. מיד אחר כך, כמעט בתור
אינסטינקט, הדלקתי את הרדיו הקטן המטבח. מאז שאני קטן, אני
נוהג לשמוע רדיו בבוקר. מעין מנהג קטן שכזה, שהנחילו לי הורי.

מן הרדיו בקע שיר שקט, ישן כזה, משנות השישים. היה זה שיר אהבה
מתקתק, שמושך את תשומת ליבו של המאזין מהרגע הראשון. הוא הזכיר
לי את הימים ההם, כשהיינו ביחד, רק אני והיא, אני וטליה. היינו
יושבים יחד על החול החם, מדברים על החיים, ומביטים בגלים
הקסומים בעודם מתנפצים בזעם מעודן על החוף. החיים היו כל כך
יפים ושלווים אז. לא היתה לנו דאגה בעולם.

עברו להם כבר עשרים שנים מאז שאיבדתי אותה, אבל הזמן לא "ריפא"
דבר, בניגוד למה שכולם נהגו לומר. עברו להם עשרים שנים, שנים
של סיוט, שנים של אכזבה, שבמהלכן הצער והכאב רק התגברו. כל
יום, בכל פעם מחדש, אני חי את רגע הפרידה. המכתב העמעומי,
הדקירה בלב, הבכי, העימות עם הוריה; אני לא מסוגל להניח לזה.

בכל פעם שאני מתעורר בבוקר, אני פוקח את עיני, רק בכדי לסגור
אותם שוב, ברגע שאני נזכר שהיא לא נמצאת פה איתי. אני מקלל את
עצמי על שאפשרתי לדברים להדרדר למצב כזה, וקובר את ראשי במיטה.
"אילו רק ידעתי מה מתרוצץ בראשה..." המחשבה מהדהדת בראשי, "לו
רק הייתי פחות אדיש, אז אולי..."

"מני, זה אתה?" צעקה מחדר השינה קטעה את רצף המחשבה שלי. זאת
היתה יונה, אישתי משכבר הימים.

"כן, תחזרי לישון, הכל בסדר," הפטרתי לעברה. רק יונה, הרהרתי
לעצמי, מסוגלת להרים צעקות היסטריות בכל הבית בשעה כזו.
לעזאזל, האישה הזו מצליחה לעלות לי על העצבים בכל פעם מחדש...
אני לא מבין איך הצלחתי לחיות איתה יותר מעשרים שנים. לולא
הילדים והקריירה הצבאית שלי, הייתי, ללא ספק, עוזב אותה כבר
מזמן...

שריקת הקומקום הוציאה אותי מסבך המחשבות. הוצאתי כוס זכוכית מן
הארון, לקחתי כפית ושמתי בכוס שתי כפיות סוכר, והושטתי את ידי
אל עבר צנצנת הקפה. פתחתי את הצנצנת, והופתעתי לגלות שהיא
ריקה. מישהו, כך הסתבר, שכח לקנות קפה.

חשתי כיצד גל עצבים החל להתפתח בבטני. "אני לא מבין..." סיננתי
לעצמי שוב ושוב, "אני לא מבין מה כל כך קשה בלקנות קפה ערב
קודם בסופרמארקט. מה יש? אין כסף בבית? ובכלל, מה היא עושה לה
כל היום?" הוספתי בעצבים.

בשלב זה, ידעתי שאני עלול לעשות כל מיני דברים, שבעבר כבר
התחרטתי עליהם. לכן, החלטתי שמוטב יהיה אם אתלבש, ואסתלק מן
הבית במהירות. וכך, ניגשתי בעצבנות אל חדר האמבטיה, התגלחתי,
וניגשתי אל עבר חדר השינה, בכדי להתלבש. בזריזות אופיינית,
לבשתי את המדים, נעלתי נעליים, ויצאתי מן החדר.

"מני? אתה הולך?" שאלה אותי יונה בטון מנומנם.

יופי, הרהרתי לעצמי, היא היתה חייבת להתעורר. ניגשתי אל המדף
האמצעי במטבח, לקחתי את המפתחות של האוטו, וצעדתי לעבר דלת
הכניסה. "כן, אני יצאתי, להתראות," צעקתי בקול גס רוח, וטרקתי
את הדלת בעוצמה.

חיש קל, הגעתי אל המכונית שלי. היא אמנם קצת מרופטת, קצת
חבוטה, אבל עדיין, נוסעת לא רע. ובכלל, הצבא מכסה הרי את כל
הוצאות האחזקה שלה, כך שזה לא ממש שינה לי. נכנסתי אל המכונית
והתנעתי אותה, מבלי לדעת לאן אני נוסע. "מה השעה בכלל?" שאלתי
את עצמי בקול רם. הצצתי בשעון. השעה היתה חמש חמישים ושבע. בשל
השעה המוקדמת, לא היה לי לאן לנסוע, פרט לבסיס. הצצתי שוב
בשעון, והחלטתי לנסוע לבסיס היום לבד, בלי הנהג שלי. אני אתאם
איתו משהו כבר מאוחר יותר... הרהרתי בליבי.

אני חייב למצוא דרך לחזור לחיים נורמלים, הרהרתי, בעודי מתבונן
בשער המחנה שכבר בצבץ לו מרחוק. הרי לא יתכן, שבכל שנה, חודשים
לפני וחודשים אחרי האזכרה של טליה, אני אהיה משותק... זה הרי
פוגע גם בתפוקת העבודה שלי בצבא...

המחשבות לא הפסיקו להטריד אותי, והחלטתי להדליק את הרדיו, בכדי
להדחיק את המחשבות. זה עבד. המשכתי בנסיעה בשקט יחסי, עד
שהגעתי לשער הבסיס. צמד השומרים במקום נופפו לי לשלום. כאשר
ראה אחד מהם את הדרגות על הכתפיים שלי, הוא נמתח במקום והצדיע
לי. למרות שהוא ניסה להסתיר זאת, יכולתי לראות את הבוז בעיניים
שלו.

"סלח לי," פניתי אליו בעודי פותח את החלון הימני, "אתה מוכן
לגשת הנה?" שאלתי אותו, או יותר נכון הורתי לו, בטון תקיף.

"כן, מה העניין?" יכולתי לראות שהוא נרתע. הפחד בצבץ מבין
עיניו.

"זה נראה לך הולם, שאתה, חייל בצבא הגנה לישראל, תצדיע בצורה
מזלזלת ומבזה לקצין שלם בצה"ל?" שאלתי אותו בארס.

"אה... אני לא..." הוא ניסה להתחיל במשפט התנצחות.

"שקט!" קטעתי אותו. "אתה לא מתווכח איתי. תן לי את פנקס החוגר
שלך, ומיד!" אמרתי בתקיפות.

"אבל מה עשיתי?" הוא נראה אומלל וחסר כל ביטחון. התחלתי להבין
שלא מדובר בחייל בעייתי, אלא בילד טוב, שלא התכוון לעשות כל
רע. אין דבר... הרהרתי. אני אלמד אותו פרק במשמעת צבאית,
שיתחשל, שידע שלא תמיד מקבלים את כל מה שרוצים בחיים. אלהים
יודע, שאני לא קיבלתי את מה שאני רציתי...

הוא הגיש לי את פנקס החוגר שלו, והוסיף בטון מתנצל: "באמת שלא
התכוונתי לזלזל בך, חלילה. אולי מדובר באי הבנה..." הוא המשיך
להוציא מפיו מילות התחנפות מעושות, אבל אני כבר לא הקשבתי. "לא
תמיד מקבלים מה שרוצים בחיים..." הדהד המשפט בראשי.

17:03 בערב, גבורינו נמצא במשרדו המצוחצח

מעניין... הרהרתי. עכשיו שאני חושב על זה, אבישי הוא היחיד מכל
החברים שלי, איתו שמרתי על קשר במהלך השנים. לא כולם הצליחו
לסבול את מצבי הרוח שלי. למעשה, לכולם, פרט לאבישי, עליתי על
העצבים...

"טוק-טוק," נשמעה נקישה בדלת, שקטעה את חוט המחשבה שלי.

"כן?" קראתי בקול רם.

אל המשרד נכנסה יערה, אחת מהחיילות היותר טובות שלי. היא תמיד
ביצעה כל מה שאמרו לה, ומעולם לא התלוננה, מעולם לא נהגה בצורה
שאינה הולמת. למעשה, תמיד סברתי שהיא החיילת הטובה מבין כל
החיילים תחתי. היא אמנם לא היתה קצינה, אך היא עשתה עבודה
נאמנה, שגם שלוש קצינות יחדיו לא היו מסוגלות לעשות.

"מני, אני ממש לא מרגישה טוב," היא אמרה בקול מרוסק. "אני
חושבת שאני עומדת להתעלף, בחיי," היא הוסיפה בקול מייבב.

רק זה חסר לי, חשבתי לעצמי. שגם היא, תתחיל לבצע הצגות לפני,
ותנסה להשתחרר מוקדם בגלל כל מיני תירוצים משונים. לעזאזל, אני
לא מבין מה כל כך קשה להם, לאנשים האלה. אם אני יכול להשאר כאן
כל יום עד הלילה, להקריב את חיי המשפחה שלי לטובת בצבא ולסבול
קצת מחוסר שינה, גם הם מסוגלים!

"אז מה את רוצה שאני אעשה?" שאלתי אותה בקול מזלזל.

יכולתי לראות שהיא נפגעה במקצת מתגובתי. אז מה, לי לא היה
איכפת. היא צריכה לדעת שהחיים האלה לא מפנקים אף אחד, ושלאף
אחד אין הנחות. מה, אני לא מרגיש רע לפעמים? אז מה, אני גורם
לכולם להבין את זה? אני חולק את הרגשות שלי עם כולם? מה פתאום!
אז מה זו כל ההשתפכות הזו, למען השם?

"אני רק צריכה את המפתחות למטבחון," היא אמרה. "אני רוצה להכין
לי שתייה חמה, והפקידה לא פה, אז..."

"שום דבר. את יכולה להסתדר גם בלי שתייה חמה. מה יש, אז תתאפקי
קצת, לא יקרה שום דבר," אמרתי בטון תקיף. לא הבנתי מה היא רוצה
ממני. הרי רק אתמול הבהרתי לכולם, שלא תהיה יותר כניסה
למטבחון, אלא לצורך הכנת שתייה חמה למפקדים או לאורחים חשובים.
מה היא רוצה, לשבור לי את המילה?

"אבל מני, אני כבר לא מסוגלת! אני חייבת לשתות משהו חם, כואבת
לי הבטן ויש לי כאב ראש נורא..." הטון שלה עלה מעט. דומה היה
כי היא לא הבינה שההצגה שלה לא עושה עלי רושם.

"טוב, תעשי לי טובה, ותרשי לי לסיים את הדיון הזה. את מרגישה
מצויין, ואת יכולה לשתות מים מהברז שליד השירותים. עכשיו, צאי
בבקשה, ואל תשבי לי אל המצפון."

יכולתי לראות שהיא נפגעה עד עמקי נשמתה. היא הסתובבה לאחור,
יצאה מהמשרד, ופלטה מספר הגיגים בלתי ברורים מפיה.

"הוא לא בן-אדם," היא בודאי תגיד עוד מעט לחברותיה. "אני לא
מבינה איך יכול אדם להיות כל כך אטום," היא תוסיף. אבל היא,
היא לא מבינה דבר אחד. בחיים, לא תמיד מקבלים את מה שרוצים.
אלהים יודע, שאני לא קיבלתי...



...ואני, אני עוד שומע את המלאך השומר שלו קורא: "תתעורר, עוד
לא מאוחר. אם רק תרצה, עוד תוכל לשנות את המחר..."