כשפצע מגליד זהו תהליך. בהתחלה הוא פתוח, מדמם ושורף ואחר כך
לאט לאט הוא מתחיל להחלים, להגליד וחזרה מתחדשים להם התאים
בעור ושוב הכל כרגיל ובדרך, כמה פעמים קורה שמקבלים מכה
קטנטונת וזה כואב. כואב אומנם לשנייה קטנה ואתה משחק אותה
"גיבור" לא זה בסדר, לא מזיז לך, לא כואב לך, הכל מצוין.
שיש פרידות בין שתי אנשים זהו תהליך. בהתחלה זה כואב, כמו פצע
פתוח. דמעות זולגות, מוזרות חוגגת וזה מציק. כל כך מציק. ואחר
כך לאט לאט זה מתחיל להיות רגיל,  משלמים עם זה וחזרה מחפשים
אנשים חדשים ומכירים. הכל כרגיל ובדרך, כמה פעמים קורה שנאמרת
מילה וזה כמו מכה אל תוך הלב כאילו מישהו דקר והוציא את החרב.
ואתה משחק אותה "גיבור" לא זה לא כואב לא זה לא מזיז לך, הכל
מצוין.
וכן כואב לך. וכן מציק שזה שרק לפני חודש כביכול היה "הכל"
הולך ומספר שהוא לעולם לא אהב אותך והכל היה סתם, סתם בשביל
לנסות. שהכל היה שקר- כל החברות הזו שקר אחד גדול, האהבה הזאת
הייתה רמאות.
עד שהכל התחיל להגליד, עד שהפצע החלים, עד שכל התהליך הזה
שאני עכשיו לבד, עד שאני מתחילה להכיר אנשים ומפסיקה לחשוב על
העבר ויש סיכוי שלא תישאר צלקת - פתאום זה חותך אותי. אוף. למה
הוא חייב להיות כזה?