יושבת על יד השולחן. השולחן הקודם שלי סבל הרבה מדפים לבנים
שעליהם נכתבו מילים, עצובות בעיקר, הדפים היו עם שורות, הם היו
חלקים, הם היו החלק הארון של מבחן שקיבלתי בו בסביבות התשעים,
והמילים היו תמימות, רק רצו אהבה וסבלו מצער ילדותי מאהבה
מאכזבת.
ואז עברתי דירה, וגדלתי בשנה, וקנו לי שולחן חדש ומצאתי אותך
והפסקתי לכתוב. והדפים היחידים שנערמו על השולחן היו שיעורי
הבית בלשון וסיכומים בביולוגיה ואולי רק מדי פעם נכתבו להם
מילים  לשיר שיצא לו מתוך הלב. ועכשיו, הנה חזרתי לכאן, שכחתי
מהאפשרות שיש מחשב ובמלא הכל יעבור אליו במוקדם או במאוחר, דף
עם מילים של כאב, אפילו לא בעט אלא בעיפרון, ואני אפילו לא
יודעת מה אני רוצה לכתוב אבל אני יודעת שזהו הפטנט.
אצלי כדי לסדר מחשבות ישנה רק שיטה אחת ולעיטים אפילו כדי
להבין בנים, לפני שהולכים לחברה לגם ככה לא יהיו לה תשובות
ולפני שמדברים, כותבים. ושאלות שצצות להם בראש לעיתים מקבלות
תשובה בין המילים ולפעמים הם רק נשאלות ומדובר בסתם תחושת
שחרור אדיר.
עכשיו זה הפחד, האם זה הכאב? עכשיו זה החשות שנובעות מהתאהבות
במשוואת הכאב. אולי כבר מאוחר מדי וכרגיל סיבכתי את עצמי עם בן
אדם מסובך ויש בי פחד אחד לדבר איתו לגלות שנמאס לו וכל
התשובות הדמיוניות שלי, זה באמת כך.
אז שלחתי הודעה, והרגשתי את הקור לא זה שבחוץ אלא אחד שעובר
בין הורידים. שאם הייתי יכולה לצייר אותו היה נראה כמו כפסולות
של קרח מדלגות להן בדם. ואני מחכה, מחכה שאולי משהו ישתנה.
אז ניסיתי בכתיבה. ניסיתי ככה להבריח את הפחד, לפניכם ההוכחות.
ואני עדיין יושבת ליד השולחן אבל אני אגמור את המונולוג הזה
בעוד כמה שורות. ואפילו רדיו הפעם לא הדלקתי ויש שקט מסביב.
ויש שתי אפשריות לפירוש השקט הזה. הראשון כל השקט שעכשיו
בינינו והשני השקט שלפני הסערה. וכידוע, מסערות כולם מפחדים אז
מה הפלא שגם אני?
אז תודה שולחן ותודה עיפרון שעזרתם לי להגיד כמה מילים, מצטערת
אם אני לא אחזור בקרוב פשוט מאושר לא כותבת זה הכללים. אבל אף
אחד לא מבטיח שלא נתראה בקרוב. הרי אושר הוא דבר יחסי ומה
שבטוח הוא לא מוגן מסערות, כלומר יש סיכוי לאבד אותו בשניות אם
לא מסתכלים מסביב ושומרים עליו. אני יודעת זה קצת מבאס.