זהו. עשיתי את זה.
וואו. אם הייתי יכולה להרגיש עדיין בטח הייתי מרגישה נפלא.
הרגשה נפלאה. כן.
אני מקווה ששם למטה כולם בסדר.
שלא יבכו בגללי. אני לא שווה תדמעות שלהם.
כשאני מביטה בהם אני חושבת, איך יכולתי לעשות להם את זה?
לאבא ולאמא, איך יכולתי לעשות להם את זה?
אני מתבוננת באמא כבר שעות. לא האמנתי שבנאדם יכול לבכות כל כך
הרבה זמן.
לא ידעתי. לא ידעתי שאני כל כך חשובה להם.
אבל למה הם לא ניסו להבין? אלוהים למה?
החיים שלי לא היו מושלמים. אפילו לא קרובים להיות מושלמים.
אז כן, נכון שהיה לי חבר, אמא אבא אוהבים, חברות חברים, אחים,
בני דודים, ציונים טובים בלימודים.
אבל זה לא הכל בחיים. הם לא הבינו מה אני הרגשתי מבפנים.
אותה ההרגשה שאף אחד לא רצה להבין, אותה ההרגשה אכלה אותי לאט
לאט.
היא הרגה אותי, לא אני.
אז אל תכעסו, אל תרגישו צער בגללי.
אל תגידו עליי שהייתי בנאדם נפלא. כולם יודעים שלא. אני זאת
שהביאה לכם את הצער האיום הזה.

אני רק רוצה שתשכחו אותי. תסלחו לי, ואם זה לא קשה מדי אולי,
ורק אולי, גם תאהבו אותי כמו שאני באמת.