לחיות כל כך הרבה ולדעת. לדעת שעוד מעט הוא יגיע. המישהו
שבזכותו אני אוכל להתקדם הלאה. שיגרום לי להבין דברים ויראה לי
הכל מזוית ראיה אחרת. אותו אחד שדרכו אני אתחיל ללמוד את מה
שכבר מזמן רציתי, אפילו שאני כבר סטודנטית שנה ג'. אותו אחד
שאני באמת ובתמים מגדירה כ"אביר על הסוס הלבן". כי זה מה שהוא
- אביר. ויש לו סוס. והוא לבן. ושמו אמונה. שמו של הסוס,
כמובן. הלבן. את שמו אני לא יודעת. עדיין. אני יודעת שזה שם
יפה. כי לא יכול להיות שלא. לכל הנסיכים באגדות יש שמות יפים.
וגם לך יש שם יפה.
אתה בכלל, איש "יפה". לא רק מבחוץ. הרבה יותר מבפנים. ואיך אני
יודעת? כי אני מרגישה בדיוק את מה שאתה מרגיש. אתה מסתכל לי
בעיניים, כשנדמה לך שאני מביטה הצידה, ואני שומעת את הקול בראש
שלך. "זאת היא? או לא? לומר משהו? עדיף לשתוק. שלא תחשוב
שהשתגעתי". אני? אחשוב שהשתגעת? כשאתה עובר לידי אני תמיד
יודעת מתי תעצור לדבר איתי, אני פשוט שומעת את המחשבות שלך.
ואולי אני שומעת את עצמי חושבת את המחשבות שלך; אבל יוצא לי כל
כך טוב שזו כבר לא אופציה הגיונית במיוחד.
אני יודעת שזה אתה. אני יודעת שחיכיתי לך כל כך הרבה זמן.
אנחנו לא צריכים להיות זוג. ואולי כן. אני לא יודעת. זה לא
משנה, בעצם. החיבור בינינו כל כך חזק שאין צורך בחיבור נוסף,
אפילו. רק דע שאני זאת אני. זאת שחשבת עליה בלילות והסתקרנת
מתי תפגשו. זאת, שבגללה לפעמים תהית בינך לבין עצמך אם אי פעם
תמצא אהבה; כי הרי הסטנדרטים שלך כל כך גבוהים; הרי אתה לא
מוכן להתפשר על דבר. על דבר מלבדה. מלבדי. גם את מחשבותיך אלו
שמעתי. וחשבתי את אותן המחשבות.
איזה יופי שאתה כאן. אפילו שהסוס הלבן שלך טיפה חסר לך עכשיו.
הוא עוד יחזור. ועמו גם אני. אני מבטיחה.