יצאתי מהבית אל חדר הכושר. בחוץ ניתך הגשם, והרכב היה במרחק מה
מבית הוריי. רצתי במלוא הכח, מדלג בין הטיפות, ומייד מצאתי
עצמי אל מול ההגה, משלב לראשון - ונוסע.

חדר הכושר היה מבחינתי מפלט לכל הצרות. הילד בן שלושים (עוד
מעט), הוא מובטל מעבודה ואהבה - אבל הולך למכון. המכון מבחינתי
הוא ניקוי ראש אחד גדול, הרבה יותר מאשר הוא מסייע לי בהפחתת
קלוריות או בחיטוב הגוף. פתאום אני לא חושב על כלום. הראש
מתמלא בריק. אני, כבנאדם שמסור באינטנסיביות למחוגי הזמן, לא
הייתי מכיר את עצמי באותן שעתיים פלוס מינוס במכון.

כבדרך קבע, הבגדים היו ארוזים בתיק הגדול, ואילו בפאוץ'
הסלולאריים, פנקסי הצ'קים, המפתחות ו... רגע, איפה הארנק?!?!
שכחתי אותו בבית?... אולי הוא נפל כשרצתי כמו משוגע אל הרכב?

מיהרתי להתקשר לאחותי. "תבדקי פה... תבדקי שם" - אבל היא העלתה
חרס בידיה. מה עושים? להתקשר לחברת האשראי ולבטל את הכרטיס? מה
עם כל הרטיסי מועדון שלי?... אולי אני אתקפל ואחזור למקום בו
חנה הרכב, אולי זה נפל שם?

החלטתי לא לתת לדאגות האלה להשפיע עליי. כל השבוע לא הגעתי
למכון, ואני לא מתכוון לוותר על זה. ידעתי שביום גשום כמו זה,
לחזור אחורה, ואולי גם לא למצוא את הארנק שם, בוודאי שלא אחזור
שוב למכון.

שעתיים פרקתי אנרגיות שליליות במכון, משתדל לא לחשוב על הארנק.
נזכרתי שחברת האשראי אמורה לבטל עסקאות שנעשו ב-48 שעות שלאחר
ההודעה על האבדה, ובכך התנחמתי. ידעתי שיש לי זמן.

הגעתי הביתה. הבחנתי מרחוק בשכן טרחן של הוריי, קשיש בגיל
מתקדם, יושב על המדרגות בכניסה לבניין. בשיעמומו היה נוהג לריב
עם השכנים מהקומה למעלה, על התפרצות רכבם לשטח המסומן כחניה
פרטית שלו - אפילו שלא היה לו רכב. לא מזמן שאל אותי אם אני
רוצה לעשות איתו ביזנס, ולרכוש את החניה ממנו. אז מה אם אני לא
גר בבנין, ורק מפעם לפעם מבקר את הוריי הגרים שם.

הגעתי לידו, ובירכתי אותו לשלום. יעקב התעקש לשאול לשלומי
ולשלום הוריי, ומבלי שתיכננתי החל לספר לי את קורות חייו
בחמישים השנה האחרונות. איך היה עובד מצטיין, שהחברה ביקשה
לפטר בשל היעדרותו הממושכת בגין מחלתו, ומה עבר עליו בתקופת
השואה, ואיזה גאונים הנכדים הקטנים שלו.

כל אותה העת אני עומד ובוהה בו, מחפש תירוץ להיכנס פנימה, אבל
מסתמן שאין מוצא. "יעקב, לא קר לך?" אני שואל בדאגה אגבית. "לא
לא, זה בסדר", הוא משיב לי. ראיתי שאני לא נחלץ ממנו, ואז עלתה
במוחי המחשבה שאולי יש כאן נסיון שאלוהים מעמיד אותי בו. אולי
אם אני אמשיך להקשיב ליעקב, שכנראה זקוק לקהל, הארנק באמת יחכה
לי בבית, למרות בדיקתה הקפדנית של אחותי המסורה.

לאחר רבע שעה של הקשבה  - נשברתי.  "אז לי דווקא כן קר...
הייתי במכון... לא רוצה להתקרר". יעקב הודה לי על השיחה,
ושיחרר אותי לשלום.

נכנסתי לחדרי בבית הוריי. לא הייתי צריך להתאמץ: הארנק חיכה לי
על השולחן, בינות דפי מדפסת פזורים. ידעתי! צדקתי שהסכמתי
להשתתף בניסוי.

שיתפתי את הוריי בחוויה עם יעקב. לא חלפו חמש דקות, ונשמעו
נקישות על הדלת. "ליאור נמצא?" שאל יעקב את אבי. "הוא במקלחת",
סיפק אבי שקר לבן. אבל יעקב בשלו: "רק רציתי להראות לו את
תעודת ההצטיינות" אמר, ומיד עשה צעד פנימה, תוך שהוא מנופף
בתעודה.

התמהמהתי בכוונה במקלחת. לא עזר. יעקב המשיך לשבת כמעט שעה,
תוך שהוא מספר את כל קורותיו - הפעם להוריי. והם דווקא לא
איבדו כלום :-)