עיוור בין הצללים,
מפנסי רקיע,
מוות על כנפי שחקים
מבעד לחשכה מפציע.

לתוך הלילה משתחררת אז נפשי,
משליטה כבלי השכחה,
כי מגופי נפתחת לחופשי,
מאחורי תמיהה לחיות היא נדונה.

אבוד הוא בין כבלי תשוקה,
ומזדנב שוב לתוכי,
מתכבה ביני גם הכמיהה
נאבדת רוח החיים אז בגופי,

התחלה חדשה,
אך קר לה בינות עצמה,
ובין שיני שתיקה
נשרף גופי מבדידותה...