אנו רגילים לקבל את האהבה והמין כעיסקת חבילה. אין אחד בלי
השני. אוהבים את מי ששוכבים עמו ושוכבים עם מי שאוהבים. אמנם
מחילים את עיסקת החבילה הזו בעיקר על נשים אך היא מקובלת באופן
כללי. גברים סוטים מן הכלל הזה יותר מאשר נשים, ואז מתייחסים
אליהם בסלחנות, כמי שלא עומדים ביצרם. אך גם מהם מצפים ליישור
קו עם ההתבגרות וההתמסדות בחיים. ולאחר הנישואין מצפים מהם
לשכב רק (ובעיקר) עם האישה שהם אוהבים.
מסה זו באה לבדוק את החיבור הצמוד הזה בין אהבה למין. האמנם יש
חיבור? אמור להיות חיבור? האם זהו חיבור אורגני או פרי מוסכמה
חברתית?
ובכן ראשית ההבדלים בין שניהם;
אהבה נוצרת כשיש אינטימיות וקירבה נפשית. אהבה היא הרבה רגש,
הרבה נפש ומעט גוף (חיבוקים, נשיקות, ליטופים). באהבה הגוף שם
בעיקר כדי להביע קירבה, חום, אינטימיות. המגע רך נעים, מלטף.
מין נוצר ופורח כשיש זרות, ככל שמכירים את האדם יותר כך התשוקה
המינית דועכת. במין יש הרבה גוף ומעט רגש ונפש. המגע סוער,
ייצרי, לעתים אגרסיבי; מטלטל; מועך, חופן, חזק - מביע תשוקה
וסערת ייצרים.
התאהבות מושתתת על דמיון, זהות, ורצון להיות כמו, יחד עם,
להתמזג. אנו מאוהבים במי שדומים לנו ונעשים דומים למי שאנו
אוהבים.
במין המשיכה מושתתת על קוטביות הפוכה, נמשכים לקוטב הנגדי,
וככל שהקוטב יותר נגדי, כך גדלה המשיכה המינית. הזרות והניכור
מגדילים את המשיכה.
מן הסתם בחברה מצומצמת שבה ישנה אחווה ואינטמיות עם כולם
ההתאהבויות תהיינה רבות. אך בחברה המשותת על זרות וניכור, שבה
פוגשים ורואים מאות רבות של בני אדם מתחלפים מדי יום, היצר
המיני נמצא בהתעצמות מתמדת. ככל שישנם יותר אנשים משדרי מיניות
עמם אין לנו קשר אישי - כך תלך התשוקה המינית ותתעצם.
ואם ניקח זאת עוד צעד אחד אז 'כדי לאהוב צריך להכיר, כדי לחוש
משיכה מינית רצוי לא להכיר'.
ההכרות יוצרת אינטימיות ואינטימיות טובה לאהבה - רעה למין.
המין פורח בניכור, באנונימיות. אובייקטים מינים רבים חובשים
משקפי שמש כהים, יש להם הבעות פנים קפואות ואטומות, ויש בהם
מיזוג של קור ריגשי ואיתות של סערה ריגשית פונטציאלית. המבט
המיני מצומצם, דרך שמורות חצי עצומות, ומזוית העין, הרף עין
ודי. באהבה העיניים פקוחות לרווחה, לקלוט כמה שיותר מן הזולת
האהוב, המבט ממושך, רחב ופתוח.
האהבה רכה, המין קשה.
באהבה רוצים ללהיות עם העירום החלש וחסר האונים. ולהתחבר
לגלעין הפנימי. מתאהבים במה שחבוי, במה שחלש, במה שמוסתר,
בישות הפנימית.
במין דווקא רוצים להסתיר, למסך ועם זאת, לקרוע, להסיר, לחשוף
את שמוסתר. זה מעין משחק. ברגע שזה עירום זה כבר לא מגרה, אך
מעבר ללבוש זה תמיד ייצרי יותר. יש כאן צורך במיסתורין. נמשכים
למה שחזק, מודגש, עושה עיניים.
החיבור בין המין לאהבה - הוא חיבור כפוי, מאולץ שבו שניהם
מחבקים האחד את השני חיבוק דוב ושוברים האחד לשני את העצמות.
החברה שלנו לא רוצה להפריד בין שניהם, כי אז המין ישאר ללא
שוטר האהבה ירוץ עירום וחופשי ויהרוס את כל שהחברה בנתה.
בחברתנו זה נחשב ממש כפירה להגיד שאין קשר בין השניים, ואולי
אפילו, רחמנא ליצלן, שכל אחד מהם פורח יותר בהעדרו של השני...
זו ממש אולטרא כפירה. אין ספק שפמניסטיות אדוקות יזדעקו, שהרי
תובנה זו נשמעת כאילו לקוחה הישר מבית מדרשם של השוביניסטים
המובהקים. אך זה אינו המסר המובהק של הפילוסופיה הגברית לגבי
המין. למעשה הגישה הגברית היא לא חד משמעית במפורש, ולמעשה היא
צבועה ביותר. היא שמה על המיניות הנשית שתי מדבקות סותרות.
האחת שהמין יהיה לוהט וחסר מחוייבות הנובעת מאהבה, והשניה
מדבקה שאומרת שהאישה אמורה לא להנות ממין אם אינו מלווה באהבה.
למעשה החיבור בין השניים הוא חיבור שבא הישר מבית המדרש הגברי.
הגבריות רוצה שהמיניות של האישה תהיה מסורה לגבר בו היא
מאוהבת. בעוד שלו מותר להפריד בין השניים. מה שמראה שהחיבור
בין השניים בא לשלוט על המיניות, לנהל אותה ולשים אותה תחת
שליטה. וכתב על כך בהרחבה מישל פוקו [1].
האהבה, מעצם טבעה - נוטה לקוטב הנפשיות והרוחניות. הריגשיות
שלה מעודנת ומבוססת על רגשות של חמלה, אמפטיה והזדהות.
המיניות מעצם טבעה נוטה לקוטב הייצריות והגשמיות. המוטיבציה
שלה מבוססת על כיבוש והיכבשות, על בעלות ונבעלות, על חדירה
ונחדרות. על יחסי כוח ועל סיפוק מהיר שבא בפיצוצים מהירים.
נסיקה אדירה ומהירה, ומיד נחיתה קשה.
לעומתה האהבה נבנית לאט, היא אינה חותרת לשיא אלא למי מנוחות
תמידיים. באהבה ככל שמכירים יותר כך היא עמוקה וממלאת יותר.
במין ככל שמכירים פחות כך החוויה מסעירה יותר.
האמת שאיחוד או סמיכות ביניהם (לעשות מין עם אותו אדם שאוהבים)
רק מגביל את שניהם. אך עם זאת בכל אהבה צריך שתהיה קצת זרות,
משהו בפרטיות של הנאהב או הנאהבת החסויים בצל, כי אהבה ללא
מסתורין אינה אהבה. וגם במיניות צריכה משהו מן האוירה של האהבה
כדי שלא תקצין לקצה המסוכן של עצמה. ותהפוך לבהמית לגמרי. היא
צריכה עידון, רגש, חיבה כלפי האדם, זמן להיבנות וזמן להיפרד.
אך זה שכל אחד מהם צריך בתוכו מעט מהפך של עצמו, לא אומר שצריך
להצמיד את האהבה להתאהבות באדם עמו מקיימים יחסי מין ולהיפך.
אין ספק שלו הפרדה זו תתקבל, הלכה למעשה, ישרור אנארכיזים
גמור.
אך זאת רק כי לאהבה ולמין נכנסו בעלות ורכשנות.
המין אמור להיות חופשי וחסר התניות. והאהבה פרי של בחירה
סלקטיבית, איטית וממושכת. המין מבוסס על פורקן והאהבה על
טעינה. הפורקן מתרחש בבת אחת, אחת לכמה זמן. הטעינה ממושכת.
הפורקן צריך סובייקטים מתחלפים כי הפורקן מבוסס על השוני
והחידוש, בעוד שהטעינה מבוססת על סובייקט זהה, כי אחרת הטעינה
הריגשית צריכה בכל פעם להתחיל מחדש.
על כן, ההצמדה הזאת בין שניהם, מזיקה לשניהם; התשוקה המינית
מפריעה לאינטימיות, לעדינות ולרכות שבין שני אוהבים, ואילו
הרוך, העדנה והאינטימיות מפריעה לתשוקה המינית.
מנקודת מבט זו, אין דבר טיפשי יותר מאשר לקיים יחסי מין סדירים
עם פרטנר קבוע, ועוד זה שאוהבים אותו. ואין דבר טיפשי יותר
מאשר להתאהב באדם אליו נמשכים מינית.
אלה שתי רשויות נפרדות, שהוצמדו בגלל אינטרסים של שליטה חברתית
ואין להם כלום עם הטבע הבסיסי של האדם. הם קשורות לרוכשנות,
בעלות, אגו, קינאה, ורצון לנהל את העולם בצורה של כלכלה
ריווחית. והתא המשפחתי (בו מקיימים יחסי מין עם מי שאוהבים)
הוא יחידה כלכלית לכל דבר שבונה את רשת הצרכנות-יצרנות
התעשייתית, שהופכת בני אדם לנמלים משועבדות להנאות שלהן מחד,
ולמבנה הכלכלי של החברה מאידך.
למעשה עיסקת החבילה הזו של המין והאהבה, היא מאבני היסוד של
הגישה הבורגנית לחיים. ששמה הכל על משטח אחד, ובכפיפה אחת;
האושר כקופון שגוזרים כשממלאים את כל החובות החברתיים.
הגישה הבורגנית חוגגת את הבינוניות, שאומרת שקוצצים בעוצמות
הקיצוניות ומותירים את הדברים עם הביניים הפושרים בלבד. לא
שונאים יותר מדי, לא אוהבים יותר מדי, לא מתחרמנים יותר מדי.
קצת מזה וקצת מזה, ומחכים לנכדים שיגיעו, שאז יהיה באמת אושר
גדול.
הפרדה בין אהבה למין תאפשר לכל אחד מהם להגיע למימוש עצמי
מהותי וטוטלי. זה מימוש שהולך אומנם כנגד הסדר החברתי הקיים.
אך הוא בבסיס החיים שלנו כבני אדם. ואז האדם יכול למצוא אהבה
אמיתית, שמבוססת על רעות ואחווה ואמפטיה. ומיניות אמיתית
שמבוססת על חופש, פראות ויצריות בריאה ועוצמיתית.
מצב זה של הפרדת המין מן האהבה, הוא רחוק מאוד מאיתנו. ואין
ספק שיש בו הרבה כדי לקומם הרבה בני אדם עליו.
אך יש לזכור כי הכתוב כאן אינו הצעת חוק בכנסת. אלא רק הרהורי
נפשו של אדם שאוהב לכתוב הגיגים והגות. ולהתפלסף על נושאים
שונים.
המין האנושי מחפש את הזיווג הקדוש הזה בין אהבה למיניות. וכמעט
תמיד אחד משניהם יוצא מתחת לשמיכה הקצרה. רגל המין או יד
האהבה. והגרוע מכל מתרחש משהצלחנו להשכין את שניהם תחת שמיכת
הזוגיות הקצרה; היד שורטת את הרגל והרגל מועכת את היד. ושניהם
יוצאים ניזוקים.
[1]
מישל פוקו, , תולדות המיניות כרך א', עברית: גבריאל אש, ת"א:
הקיבוץ המאוחד, 1996.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.