כבר שעה אתה יושב ומנסה לחשוב על משהו, אתה רוצה לכתוב שיר,
אבל לא סתם שיר. אתה רוצה לכתוב שיר עם הקדשה, לכתוב לה משהו,
משהו בשבילה, שידבר עליה ואליה. כבר יצא לך לראות שיר שכתבו לה
פעם, שיר יפה השיר הזה. אתה, יש לך כשרון, אז אתה מנסה לחשוב
על משהו שיהיה יותר יפה מהשיר ההוא, משהו שיקסים אותה יותר.  
       
כבר לעסת שלושה עטים, חבל, לא יהיה לך במה לכתוב יותר, איך
תכתוב לה שיר?
אתה מנסה לחשוב, נתקעת על הקטע הזה של הבכי שלה, ניסית: "עיניה
יפות, נוצצות בחושך, טיפות קטנות על לחייה זולגות". אבל מה
מתחרז עם חושך? עוד פעם חושך?
ניסית שוב: "את עומדת מולי מחייכת, צוחקת קצת ואז את בוכה, את
כל מה שיש לך בלב את פורקת, מהו טעם דמעה של נסיכה" ומה הלאה?
אין לך מושג!
אתה רוצה לכתוב לה שיר שידבר עליה, על כמה שהנסיכה הזו מקסימה,
על כמה שטוב לך כשאתם ביחד, וכמה מוזר, אבל נעים לך כשהיא
בוכה. רוצה לכתוב על מה שאתה מרגיש כלפיה, אך לא יותר מדי כדי
לא להפחיד, על הריח הטוב שהיא משאירה אחריה, על זה שכשאתה
לידה, שום דבר אותך לא מטריד. לכתוב על החיוך והצחוק שאותך
משגע, על זה ש"הלנה היפה" של שקספיר היא כלום לעומתה, על זה
שאתה מדמיין איך בעדינות אתה בה נוגע, חולם איך אתם עושים
אהבה.
הנה עברו להם כמעט שעתיים ואתה עדיין לא כתבת כלום, אולי אתה
מפחד לכתוב, אתה יודע מצוין שלפעמים, כשיש מן מתח כזה בין
ידידים, הידידות יכולה להיהרס. אתה לא רוצה להרוס, טוב לך איתה
כמו שכבר לא היה לך מזמן, היא גורמת לך להרגיש משהו לא מוסבר
שלא הרגשת מעולם, אתה לא מוכן לוותר על זה, לא בכזו קלות.
אין ספק, קשה לך לכתוב לה שיר, אבל לא נורא, יצא לך סיפור, די
טוב למען האמת, אולי זה מה שהיית צריך לעשות מלכתחילה, להקדיש
לה עוד סיפור ולא שיר. או אולי משהו מעורבב כמו סיפור שבתוכו
יש שיר. כי גם היא מעורבבת קצת, היא בת אדם שבתוכה יש מלאך.


                                                       
מוקדש לחן אביטבול




       27/12/03 בית שמש