("גיא התאבד יומים לפני הטקס סיום של י"ב, במכתב שמצאו בכיס
שלו, כולו מגואל בדם, היה רשום בכתב מחובר וקטן "לכבות את
האור ולסגור את החלון"", איה בר)

אני יורה במטוסים באבנים וברקטות
השכחה עוברת כלא הייתה.
בחצר-הגוף הנסיכים חובשים מסכות-זהב
והנסיכות נאנסות על ידי הליצנים
פרועי-הנפש.

לבבות העורבים הם ככפתורי שוקולד עגולים ומתוקים.
אנחנו אוהבים אחד את השני
מוכי צער,

המסילות ארוכות והימים איתן
באותו יופי אקזוטי,
יופי כשל רכבות-נוסעים.

(אם נוסעים רחוק מדי הלב נעצר).

המטוסים נופלים כנחשים מן האוויר
מכישים באהבה את קורבנות הטרף
האוויר נקי מחיידקים והלב נפער למראהו.

הנשימה האחרונה היא כמראה
חד צדדית,
אפשר

להשתקף בתוכה,
אבל לא רואים את
עומק ההשתקפות.



נ.ב.

שפשפנו את העור כלפי האבן המחודדת וגילינו את
הסוד;
פרקי-היד חתוכים,
וכשנוסעים בכביש הפוך מכיוון התנועה
העצבות נראת
כלא-קיימת כלל.











המושלמות היא הלב של כל השירים
והשיר הזה הוא אכזר חסר-לב.