בחורף ההוא היה נוני בודד נורא. כדי להפיג את הבדידות הלך כל
ערב ל'סינמטק' שם הקרינו את סרטי הגל הצרפתי החדש. לפעמים הלך
ל'צוותא', ושם אורה, חברתו לשעבר, הייתה סדרנית והגניבה אותו
למופעים והצגות. היא הייתה חיננית ומוכשרת, למדה משחק והוא אהב
לדבר איתה על סרטים והצגות, שחקנים ומשחק, והחליט שגם הוא ילמד
משחק ויהיה לשחקן מפורסם-יהיו לו נשים, כסף, ותהילת -עולם.
לא היו לו חברים של ממש, רק כמה ידידים לשעבר מתנועת-הנוער,
סטודנטים עד צווארם שעל דלתות ביתם התדפק בנקישות עריריות
בשעות ממש מחתרתיות.
אבל הייתה איריס. גם היא למדה תיאטרון וגרה בשכירות נמוכה בחדר
וחצי בדיזינגוף ליד המשטרה.
לפרנסתו נוני מכר צעצועים, חתולי פלסטיק שאביו ייצר במפעלו,
צעצוע נחמד וצבעוני שגוררים עם חוט על הרצפה והראש והזנב
מסתובבים סחור-סחור. בשבתות בדיזינגוף היו איריס או אורה
מדגמנות את פלאי החתול הלוך וחזור על המדרכה. הוא מכר במחיר כה
נמוך שאנשים רבים התגודדו סביבו. הרווחים היו יפים מאד והוא
שילם לאיריס ואורה ביד נדיבה. כך למד לקח שכדאי למכור בזול
והרבה מאשר יקר ומעט.
מצבי רוחו היו נעים בין גאות ושפל חריפים. כשהיה ברוממות פטפט
הרבה, צחק והצחיק בחיקויים מדוייקים של אנשים מפורסמים, וכשהיה
מדוכא משך את השינה עד שתיים בצהריים ורצה למות. בעצת אמו הלך
לפסיכולוג שהכירה. חגי השפיע עליו הרבה חום ואהבה יותר מכל אחד
אחר בעולמו המסוכסך. אחרי חצי-שנה הפנה אותו לפסיכיאטר שרשם לו
כדורים שלא איזנו אותו, והוא לא הבין את מצבי רוחו המשתנים
בפתאום והיה מבולבל מאד. לא פעם רצה להתאבד ולגמור את חייו,
אבל אז היה מצלצל לחגי שתמיד קיבל אותו למחרת, לפעמים אף באותו
יום, ופעם אחת אפילו בתשע בלילה. בדרך כלל השיחות עזרו לו מעט
והוא חיכה לרוממות הרוח שתפקוד אותו שוב וחי עם בועה שחורה של
יגון בתוך הבטן, עיניו שלחצו לו וגוש חוסם ופוקק את גרונו.
לאביו היו תמיד אמרי שפר: "רק העבודה אצלי תוציא אותך מהמצב
הזה", "אין דבר העומד בפני הרצון",
"כל הפסיכולוגים והפסיכיאטורים גנבים", (חוץ מד"ר ברוך, ידידו,
שהיה אחד הפסיכיאטרים הקטלניים ביותר בדורנו). אביו רצה בכל
מאודו שבנו יירש את המפעל ויסתדר בחיים כמו כולם, ונוני שנא את
אביו במיאוס גובר והולך על כך שאינו מבין אותו ואינו מרחם עליו
בכלל ושאינו קורץ מחומר של יצרנים וסוחרים.
אמו הייתה יותר רכה אליו וסבלנית, היא האמינה שהטיפול
הפסיכולוגי יועיל לנוני ולא העיקה עליו.
בימים טובים שוחח איתה והם צחקו באושר כאילו הכל עבר, ובימים
רעים שנא אותם שנאה תהומית וחסרת-פשר.
והיתה איריס שאותה הכיר בצבא. היו בינהם יחסי קרבה וחיבה
אפלטוניים לגמרי שכללו שיחות על אמנות והחיים בכלל. יחד הלכו
לסרטים ב'סינמטק', להצגות גנובות ב'צוותא', לחנויות ספרים שם
הייתה אוספת
ערימות ספרי ילדים ומשאירה על הדלפק מחוסר כסף.  לא היה לה
חבר. פעם יצאה עם אחד ופעם עם שני,
אבל כלום לא נדבק. היו לה פני חתול ועיניים ירקרקות מלוכסנות
וחבריה קראו לה "מיצי", גופה מלא במקצת, שיערה השחור מבריק
וחלק לפעמים היה סרט לוהב בו, ופוני חמוד לקינוח המצח, בעלת
מזג שמח, חוסר סבלנות מוחלט לטיפשים והומור ארסי לפעמים שגם
נוני לא נמלט מלשונה החריפה.
היא אהבה את החיים במין עליזות של ילדה גדולה עם דימיון מפותח
וספונטני. נוני קנה לה את "דודי שמחה" של ע. הלל והיא התפעלה
ממנו ומהאיורים  החמודים של רות צרפתי. כאמור, היא גרה בדירת
חדר וחצי ובנדיבות רבה הציעה לנוני לגור בחצי החדר חינם כי
ידעה על המריבות בבית הוריו.
נוני שיכפל מפתח ונהיה בעל-בית קטון, עושה קניות, מרקים
סמיכים, קורא הרבה מחזות והוזה בהקיץ על  
עתידו כשחקן מוכשר. עתה היה מצב רוחו טוב למדי ואיריס החוזרת
מן האוניברסיטה עם קרטון גדול מצויר
יער-עד ירוק עז וטורקיז סמיך, בו משוטטים גמדים ארגמניים
וחצופים מהללת את המרקים והניקיון.
היה להם הרבה מן המשותף, אך הוא לא נמשך אליה פיזית וגם היא לא
ראתה לנכון שיהיו זוג נאהבים.
ביום אפור וייאושי במיוחד, הציע לה בחולשת-דעת "חברות". איריס
משכה קצת בקווצות הפוני ואמרה ביושרה אופיינית שאינה נמשכת
לגברים שעירים ושריריים. הוא נעלב קצת, אבל איכשהו הוקל לו,
ולא הייתה לאפיזודה הזו שום רושם על המשך ידידותם הטובה,
השיחות, האוכל, הסרטים וההצגות, הכל המשיך כרגיל, אבל את יגונו
לא יכלה להפיג אפילו כשרצתה. משהו עמוק, נסער ומפותל פעפע בו.
בלי שום שליטה היה גולש מרוממות עזה לדיכאון חריף ושוב טלפון
חירום לחגי וחוזר חלילה, הפסיכיאטר שוב רשם לו כדורים שלא
השפיעו עליו.
ונוני רק הלך והתייאש.

בליל סערה קודר אחד, אחרי הסרט "עד כלות הנשימה", חזר נוני
הביתה וקשר את אופניו לבלון -גז בחצר
תחת מטחי גשם וצליפת רוח קרה שהעיפה עלים רטובים, שרקה באנטנות
ובמרזבים, הכל קירקש וחרק.
רטוב וקמור גוף נכנס לדירונת. בחדרה של איריס דלק אור קלוש.
נוני שמח שהיא בבית לספר לה על הסרט הנהדר שהישרה עליו תקוה
לאהבה. הוא שמע קול בס של גבר שאמר: "יס, יס", וחלף עיוור
במסדרון ,זורק "היי" לאויר ואיריס באה מיד בעקבותיו וביקשה
שיצטרף כי היא קצת פוחדת... הכירה אותו בבית-קפה... מהנדס
ממקסיקו, נחמד, אבל לך תדע... נוני החליף לטרינינג יבש ונכנס
לחדרה. ליד מזרונה על הרצפה
הצבעונית נשען על מרפקו גבר חסון בחליפה חומה, רגליו פשוטות
קדימה ומצולבות. לחיצת-יד קצרה וחזקה.
טור שיניים לבנות. נוני-ארמנדו. נעים מאד. היה לו בס שקט ורגוע
כמו שנוני תמיד רצה. עורו שחום-אדמדם כמו אינדיאני ועיניו
השחורות סקרו אותו ואת איריס במבט של "מי נגד מי ומה הולך פה".
איריס הציגה את נוני כידיד וארמנדו מילא את החדר בנוכחותו. ברק
זהב של טבעת חותם חלף על זרתו הימנית. איריס ישבה על המזרון.
על הרצפה שכב בקבוק ריק של ליקר שקדים "אמארטו" ליד שתי כוסיות
ונראה שהם מדברים כבר הרבה זמן. נוני לא חש בנוח וישב על כורסת
נצרים שפצחה במטח של ציוצי מחאה והשתתקה לבסוף-השמאלנית.
ארמנדו דיבר אנגלית טובה ונוני הבין שהוא מכנה את איריס נסיכה
ושלא מתאים לה לגור בישראל. הוא נע
בכורסה בעצבנות כפולש לעולם הקטן שכבר בנו להם ורצה ללכת אל
חדרו כשנראה לו שהסכנה היחידה
שנשקפת לאיריס היא ירידה מהארץ ולא אונס. "אני הולך לישון"
אמר נוני עצבנוני בעברית.
-"חכה עד שהוא ילך"- הפצירה איריס הנסיכה שכרגע הונח על ראשה
החלק והשחור הכתר המוזהב.
הזמן עובר ועובר ונוני שבר שמירה אחרי סידרת-פיהוקים. הסערה
שרקה. העץ הקיש בחלון כשד הרוצה לחדור פנימה.  ארמנדו התעלם
מנוני והתיישב על המזרון ליד איריס אוחז בכף ידה בשתי ידיו
ומבקש שתבוא איתו למקסיקו בתום חוזה העבודה שלו. לחייה בערו
ובעיניה נצצו כוכבים. לרגע חשבה שהוא תיכף יוריד לה את הירח.
אבל היא לא היתה פתיה קטנה. "אולי באמת קשה לחיות כאן, אבל אני
לעולם לא אוכל לעזוב את המשפחה, החברים, השפה ,הנוף,
התרבות-אני שייכת לכאן אפילו יותר ממה שאני יודעת, אם תסכים
לחיות כאן אז יש על מה לדבר ואם לא ,אז לא!"-הייתה שקטה
ונחרצת.
-"תישני על זה, טוב?"-אמר בבס השקט שלו. אוף, כזה עקשן-חשבה
ומשכה את ידה.
-"יש לי לימודים מחר, אני הולכת לישון, כבר מאוחר נורא"
-"ואני?"-אחז בידיה.
-"אתה תישן במלון שלך"-אמרה והתחמקה מניסיון לנשקה על פיה.
-"די! תהיה נחמד. להתראות"
-"סערה בחוץ!"
-"קח מונית"
ארמנדו נאנח ביאוש והלך אל הדלת. כשיצא טרקה ונעלה פעמיים.
העירה את נוני הקודר מחלום-בלהות בו איריס משרתת כשפחה חרופה
בבית-סוהר אפור במקסיקו-סיטי.
כשהזדחל למיטתו הקרה כיסה את ראשו בכר ועליו השמיכה. כל היום
חלף לעיניו, נערה יפה שחייכה אליו ברחוב, הסרט, ארמנדו, איריס,
עם קול כמו שלו לעולם לא יגיע לבמה או לקולנוע, לא נשים, ולא
כסף ולא תהילת-עולם. הוא בכה קצת. איזה חיים, איזה חיים!
התהפך והתהפך עד שנרדם בחדר הקטנטן המתנדנד כסירה בסערה.