"להסתכן בתיאורים הנועזים ביותר, במצבים החריגים ביותר, באמרות
המבעיתות ביותר, במשיחות המכחול הנמרצות ביותר, לתכלית אחת
בלבד- הלקח הנשגב שעשוי להפיק מהם אי פעם בן אנוש". מילים אלו,
צדקניות או נפשעות, בהתאם לפירוש שמעניקים להן, נכתבו בידי
דונאטיין אלפונס פרנסואה דה סאד- סופר ופילוסוף צרפתי שחי במאה
ה-18, כהקדמה לספרו השנוי במחלוקת -"ז'וסטין". קורותיה של נערה
צעירה, המתיתמת מהוריה בגיל צעיר, ונפרדת מאחותה בשל פער
מנטלי, הם מרכז ההתרחשות בסיפורו של סאד, ודרכן הוא פורש
לפנינו, או ליתר דיוק מטיח בפנינו, את עיקרי אמונתו. בתקופה
קשה בה חוקים נוקשים מעורבבים בהתקרנפות, ומעמד חברתי גבוה
מסמל אוטומטית טוהר מידות, מפלסת ז'וסטין הענייה את דרכה,
וכנגד כל הסיכויים מנסה לשמור על תומתה וצניעותה. היא לא מוכנה
להשתמש בגופה על מנת לעלות בסולם החברתי כשאר נשות צרפת,
ומסרבת להתפכח מתמימותה. באופן אירוני ומצמרר מוביל אותנו סאד
לעבר עולמו, והקורים הבלתי נראים, אותם הוא טווה סביבנו
בגאוניות, מתהדקים עם כל מפלה של המידה הטובה כנגד היצר החייתי
שבאדם . סאד מכשיל ללא רחמים את הנערה המסכנה והיא נופלת קורבן
להתעללויות שאין להן שם, לזוועות חסרות בושה, וכל צעד שהיא
עושה למרות כל כוונותיה הטובות ולפי רוח הספר- אולי בגינן, רק
מקדם אותה אל קיצה. בעולמו הסוטה של סאד הטבע מזוהה עם אלוהים,
בעשותו כך הוא משנה את תפיסת האלוהים כמחייב מוסריות ואמונה.
הטבע לא דורש הסבר או מורה על התנהגות מסוימת, אלא מבקש לפרוץ
כל גבול, ומותיר את האדם בר החלטה עצמאי. בכך כמובן הוא מתיר
לאדם ללא מילים לעשות ככל העולה על רוחו, ולהכנע לחלוטין
לצרכיו. אין אסור או מותר. הכל מותר ואסור באותה המידה ממש.
וזה כל היופי בעולם המכוער של סאד. הסטיות מגוונות וחסרות
הגיון לחלוטין, מלאות רגש כפי שהן חסרות בו, כתועבות המוצדקות
רק בשל היותן קיימות. גניבה, הומוסקסואליות, הקזות דם, רצח,
כליאת נשים ושיעבודן, ניסויים מדעיים בבני אדם, הצלפות ואונס
ילדים - תופעות אלו ממלאות את הספר, ותיאורם המפלצתי מעורר
השתאות, סקרנות, חרדה ושנאה אצל הקורא. כל סוגי הרגשות נרתמים
לעיסוק בסאד. הכל - חוץ מחוסר הרגש. הספר השופע תיאורי מין, עד
כדי עייפה, ולמעשה מורכב כולו מתנוחות בלתי מתקבלות על הדעת
ותאוות מרושעות הוא למרות הכל ספר חסר מיניות. הצורך במין
ביזארי לא מתקיים בפני עצמו, אלא מהווה מסגרת לצורך האדם לשלוט
על כל היקום וברואיו. ליבת יצירתו של סאד עוסקת בכוח, אפוא,
ובשאיפה המתמדת אליו, ומין הוא רק צורת ביטוי לכך. המונולוגים
הפילוסופים חוזרים על עצמם לא מעט, ומעמיסים על העלילה
המסועפת. העובדה, שכל הדמויות מדברות באותה צורה ומטיפות לחיים
יצריים ותועלתניים, תמוהה במקצת, אך שבה ומדגישה את העולם
הטוטאלי בו חי המחבר ואת תחושת צדקתו. רבים מטיפים בכתביהם
למציאות מסוימת, אך לרוב רק משתעשעים בדמיונם ברעיון האפשרי או
הבלתי אפשרי שהגו. רק מעטים חיים את אמונתם ללא חת. אי אפשר
לקרוא לסאד אמיץ, אך הוא בהחלט היה נועז. נועז חסר אחריות. סאד
הפר את מרבית החוקים שחקק האל ויצר האדם. החוק מבחינתו היה
איוולת גמורה - נסיון החלש להגן על עצמו, ולכן לא ראה עצמו
מחויב לכבלי החברה. הוא ערך הוללויות מיניות, ואף נשפט למוות
בתלייה כי התעלל פיסית באחת המשרתות - התעללות שהובילה למותה.
שלהי המאה ה-18 היתה תקופה מבולבלת וחשוכה, למרות כך קשה להבין
איך סאד הצליח להתחמק מבית המעצר ומגזר דינו. מעלליו המשוקצים
לא נפסקו ובגינם נאסר תכופות ואף נשלח למוסד לחולי רוח.
סאד נפטר ב-1814, אך רוחו עדיין מרחפת לאיטה, מבליחה ומסתתרת,
אורבת בין הצללים, וכך בשנת 2000 היא שבה מן העבר הישר למסך
הגדול - לקולנוע. דבריו המחוצפים של סאד ודמותו הססגונית זכו
להערכה מחודשת בתסריטו של דאג רייט - "עט הסקנדל" (Quills).
פיליפ קאופמן ביים ושחקנים מן השורה הראשונה לוהקו לסרט שעתידו
בתחילה אמנם היה תלוי על בלימה בשל נושאו המרתיע - האיש שטבע
את מושג הסאדיזם, אך הוכח כהשקעה טובה - הסרט גרף הצלחה מבחינה
מסחרית ואומנותית. במרכז הסרט ישנן שתי דמויות המנוגדות
כביכול: המרקיז דה סאד (ג'פרי ראש) - איש כריזמטי, מסקרן,
משעשע כמו השטן ואפל כמותו, אשר בזכות שוחד שוהה בשרנטון, מוסד
לחולי רוח, במקום להרקב בכלא. ומנגדו ניצב כומר (חואקין פיניקס
המצויין), המנהל את המוסד באנושיות ובחכמה. הוא לא נוקט את
שיטות הטיפול המסורתיות, אלא מאמין שכדי לעזור לאנשי המוסד יש
לאפשר ולעודד התבטאות אומנותית, ולנהוג בכל בכבוד. לכן לא
ייפלא שהוא מעודד את המרקיז להעלות על הכתב את מחשבותיו. בעוד
הכומר סבור שבכך הוא מסייע בידי סאד להתנקות מטומאת המחשבה,
סאד שוקד על כתביו במטרה להפיץ את זימתו, ומשתמש בכובסת צעירה
ויפה כדי להוציא את ספרו החדש "ז'וסטין" אל מחוץ לחומות כאילו
היתה יונת דואר. כשהספר יוצא לאור הוא מעורר סערה רבה. צרפת
כולה שוקקת ונסערת מבוטות הדברים, ומחופש הביטוי שנטל לעצמו
המחבר. עלילותיה של ז'וסטין האומללה מתגלגלות עד לאוזנו של
נפוליאון, שמחליט בו ברגע כי יש לרסן את הליברטין או להשתיק
אותו לנצח. למטרה זו נשלח רופא ותיק ובעל שם (מייקל קיין)
לשרנטון, והחל מהגיעו הוא מערער על סמכותו של הכומר, מפקפק
בשיטותיו ולבסוף נוטל לידיו את ניהול המוסד. הרופא היא דמות
דואלית. הוא מוצג כאדם מכובד, בר דעת ורב אמצעים, אך כל העת
עיניו הקרות מגלות לנו את אושיית אישיותו - הוא אדם אכזר,
הנהנה מהטיפולים הכביכול רפואיים שהוא ממציא במסגרת עבודתו
כרופא, הוא אינו אדם שהכבוד רודף אחריו, כי אם להפך. ואכן
דעתנו המסוייגת על הרופא בעל מבט הברזל המלובן מתגבשת כשהוא
מאלץ נערה צעירה שעדיין לא הגיעה לפרקה להנשא לו, אבל כל החזק
יכול להיות גם חלש - אשתו שהיתה תמימה לפני שטימא אותה, מגלה
את כוחה כאישה ובורחת ממנו, ומותירה אותו מבוזה. הכומר טוב הלב
מוצג בתחילה כאנטיתזה הן של המרקיז והן של הרופא, אך במהלך
הסרט דמותו משתנה ומחשבתו הצדקנית מאבדת מערכיה ומתפרקת עד שלא
נותר ממנה זכר אלא נוסטלגיה, והצופה מבין שהשוני בין הכומר
למרקיז קטן משסבר בתחילה. מה מוביל אפוא את הכומר השם את מבטחו
ברצון האל, לאיבוד דעתו וויתור חסר תקדים על ערכיו? התשובה לכך
יכולה להשמע לא משכנעת, אבל טמונים בה כל סודות הטבע - תשוקה.
הכומר מתענה כמעט מתחילת הסרט באהבתו לכובסת צעירה ויפה (קייט
וינסלט). אם בתחילה הוא משכנע את עצמו כי אהבתו אליה היא
כאהבתו אל כל ברואי האל, לקראת סוף הסרט הוא מבין שזו אהבת גבר
לאשה, וכי הוא יכול להצרב בתוך להבות כיסופיו - אך הוא לא יכול
לברוח מהן. הוא מתחבט בין עבודת הקודש שלו לכמיהתו אל גופה,
ואף מסרב להתמסר אליה כשהיא מציעה לו את עצמה. הכובסת הצעירה
היא דמות חביבה, אנושית ומסוקרנת. היא מתיידדת עם המרקיז ואף
עוזרת לו להבריח את כתביו אל מחוץ למוסד, תוך שהיא מסכנת את
משרתה ובוגדת באמון הכומר שהיא כה אוהבת. הכובסת היא דמות
קדושה-קדשה. תמימותה הבתולית, התגרותה שלא מדעת בכומר, ידידותה
הבלתי מוסברת עם המרקיז והתענגותה על כתביו - כל אלו מעלים את
השאלה: מי היא האמיתית? ועולה התשובה שהיא כל הדברים האלו ממש.
דמותה מגלמת בתוכה את הטוב והרע שיש בכל אדם - את המידה הטובה
שמושרשת בכולנו מילדות, ואשר מתנגשת עם יצרנו הטבועים בנו
כחותם המעיד על אנושיות. דמותה היא כביכול שולית, היא מאפיינת
דרך התייחסותם של שאר האנשים אליה את דמותם, ובכך היא מרוממת
לרמה של אידיאה, ואין כוח חזק יותר השובר בצורה יעילה יותר את
המוסכמות וגורר אחריו מחשבה מאשר מותה של אידיאה. לכן ברור
ומובן לחלוטין מדוע הכובסת חייבת למות בסוף הסרט, וכמה פואטי
חוסר הצדק במותה. הכומר המתוסכל לא יכול להשלים עם גורלה
הטרגי, והיא לא מרפה ממחשבתו. הקטע המקברי ביותר בסרט הוא לאחר
מותה של הכובסת. הכומר ניגש להביט בה בפעם האחרונה כשהיא שוכבת
יפה וצחה בתוך ארון הקבורה בכנסייה. הוא מביט בה דרך עיניו
הארורות של הצער, ותוגתו המתגברת יוצרת מעין אפקט פיגמליון -
הכובסת ניעורה לחיים כשהוא מעביר ידו על גופה הלבן, והם מממשים
את הצד הפיסי של יחסיהם, אלא שמה שנתפס רק כזניחת הערכים של
הכומר, מתגלה כמבחיל במיוחד כשהכובסת שבה להיות רק גופה חסרת
תוכן וחיים. יוצרי הסרט הסתפקו רק באשלייה של נקרופלייה כדי לא
ליצור בעתה מיותרת אצל הצופה, וכל האפיזודה מתגלה רק כחלום של
הכומר. חלום שהוא לא מתאושש ממנו, ובעטיו כופר בכל מה שהוא
מאמין, ומביט על החיים בהתפכחות מחודשת. הוא הופך להיות חולה
נפש שכלוא במוסד לחולי רוח - מוסד שהוא בעבר נהל! מותה של
הכובסת ניפץ לרסיסים את הכומר - שהרכיב את עצמו מחדש בדמותו של
המרקיז דה סאד. ומה עלה בגורלו של האחרון? המרקיז, שמצבו
הגופני מתדרדר לאורך כל הסרט בשל התעקשותו להמשיך ולכתוב את
דבריו, גם כשאין לו כלל כלי כתיבה, ואגב כך משתמש בדמו כדיו
ובסדיניו כנייר, נכלא בצינוק לאחר מותה של הכובסת, בשל היותו
בעל קשר עקיף לכך. המרקיז מתענה להפתעתנו ממותה של הכובסת -
הוא פיתח עימה ידידות אמיצה והיא היתה חשובה לו. מותה הטרגי
ארע בעת שניסתה לכתוב על דפים את סיפוריו של המרקיז, ואשר עברו
מפיו לחולה נפש שגר צמוד לחדרו, וממנו לחולה נפש שגר בצמוד
אליו - עד שהגיעו לאוזני הכובסת. דליקה פתאומית  גרמה לתוהו
ובוהו, ובעת שניסתה להציל את הדפים הבוערים שנשאו בגאווה את
מילותיו של המרקיז, היא נאנסה ונרצחה בידי אחד החולים שמאז
ומתמיד זמם לעשות בה כרצונו. וכך האידיאלוגיה של סאד חוזרת
אליו כבומרנג - הוא הרי האמין בהכפפת הכוח על האחר וניצולו
כאוות הנפש כדרך טבעך - איך ייתכן שאדם בעל ראייה כה מוחלטת על
החיים ימצא מקום בליבו לחמול על בחורה שנוצלה, ולכעוס על שאדם
אחר עשה את שהוא מטיף אליו? סאד האמיתי היה אדם נועז, מהפכני
וחסר אמפתיה לסבל הזולת. הוא נהנה מכוחניות ולא היו לו כל
עכבות, ואילו דמות המרקיז העולה מן הסרט היא פיוטית ומעונה.
תפיסת העולם המעוותת שלו רוככה בשביל לקסום לצופים, והיא אכן
מכשפת, כמעט משכנעת. סאד כפות בשלשלאות, והכל נלקח ממנו. הצופה
מכוון לחשוב שמה שהפריע לסאד ביותר באותם רגעים הם יסורי
המצפון שתקפו אותו וההבנה שלא הכל שחור ולבן כפי שהטיף לו.
ברגעיו האחרונים הוא משרבט על קירות האבן אותיות, ההופכות
למילים ולמשפטים בעזרת הצואה שלו. הכומר ברגעי התוגה העמוקים
שלו בטרם אבד את שפיות דעתו מבקרו בצינוק ונושא אליו מבט נוקב
ומאשים. המרקיז נראה כמו אדם שאין לו עוד דבר לחיות למענו,
לפתע דמותו התקיפה והמשעשעת נצבעת באפור, וכמו עקרב המוקף
במעגל של להבות, היודע כי אין לו סיכוי להנצל ועוקץ את עצמו
למוות, כך המרקיז שאין לו עוד למה לצפות תולש בפיו את תליון
הצלב מצווארו של הכומר ובולע אותו עד למותו. הסרט מסתיים
כשהרופא משתלט על המוסד, מעביד את יושביו במלאכת הדפוס, ומוציא
לאור את כתבי המרקיז, שלאחר תקופה קצרה היה להם ביקוש חסר
תקדים. הסרט הוא קונפליקט מתמשך שלעיתים מוכרע לכף אחת ובפעמים
האחרות לכף השנייה. הסרט חזק, מאיים ומסקרן לכל אורכו. הדמויות
הססגוניות ומרובות הרבדים יוצרות אוירה גותית אפלולית ומחשמלת.
הדואליות שמלווה את כולן מעוררת אצל הצופה התלבטות תמידית,
והזדהות מוחלטת עם כל מאפייני האישיות, שהרי כולנו ניחנו
בכולם, רק המינונים שונים. הסרט לא נאמן באופן מוחלט לארועים
ההיסטוריים שהוא מציין. הספר "ז'וסטין" פורסם לפני שהותו של
המרקיז בשרנטון, ודמותו האכזרית האותנטית שונתה כאמור לצורך
עידון הסרט. לא סביר להניח שסאד האמיתי היה קושר קשרי ידידות
כמו על המסך, ובוודאי שלא מושפע מסיומם הפתאומי באופן אבסלוטי
עד כדי כניעה. יוצרי הסרט הצליחו להעביר היטב את עיקרי משנתו
של המרקיז בלי להסכים איתו, ובכך לא חרגו מכללי הנורמות
שהאולפנים מכתיבים להם. הצילום החשוך בבית המשוגעים יוצר אוירה
של פארנויה וחוסר וודאות, וסצינת הלהבות שגבתה את חייה של
הכובסת סמלה את הגיהנום הפרטי של הדמויות ומבשרת על חורבן.
ואחרי חורבן תמיד יש סדר חדש, ולקח.
מהו "הלקח הנשגב" אליו כיוון המרקיז דה סאד בהקדמה לספרו? האם
עימות האדם עם צרכיו הבסיסיים ודחפיו יגרום לו לזנוח את המידה
הטובה ולהתמסר לכל מה שיסב לו עונג בלי להתחשב בזולת, בחברה
בכללתה ובאלוהים? או האם כשהאדם עוסק בשאלות על רשע, הוא מבין
עד כמה עליו לדבוק במוסר פן לוע השטן יפער את פיו וישאוב אותו
אליו? הסרט מביע איחוד של שתי הגישות הללו, ובחוסר נקיטת עמדה
ברורה מצד יוצריו יש משום ביטוי לרעיון הגדול ביותר של סאד -
תועלתנות.