נלחמתי באושר שקט שמילא אותי
כשהייתי איתך,
לא רציתי להיזכר שיום אחד עוד תעזוב,
אך הדם שגעש בי נשא עימו זיכרונות
של ימי סתיו אפורים ובודדים-
חושך ששקע מוקדם מן הצפוי
כיבה דמדומים אחרונים של אהבה זרה.
לא ידענו לראות את האמת העצובה שלפנינו
ידענו רק לאהוב. אני ואתה.

הגעגוע נפרש על גבי מרחקים עצומים
שהתעקשו להישאר בינינו.
"הלבבות שלנו לא התרחקו מעולם",
אמרת ונישקת אותי לפני שעזבתי
כאילו היית תלוי על הנשיקה שלי
לחיים ולמוות, לאושר ולצער שידעת כ"כ טוב.
אני נזכרת שבחיים יש איזון בכל דבר.
גם בנו. לבסוף. אחרי כ"כ הרבה סערות.

והלב שלי פועם כה לאט, אתה יודע.
כל חלקיק אהבה שהיה בי נתתי לך לשמור.
אתה בהוקרה שקטה ואוהדת
כבשת כל רגע אל תוך לבך,
כל חיוך שלי ושביב מבט מאוהב,  
כל דמעה שלי וזיכרון שעוד כאב,
ידעת לחבר כ"כ יפה את האהבה שלנו
אל מציאות אפורה-
"הגשר שבו אנחנו מתחבאים
כדי לממש אהבתנו
הוא הגשר שמחבר בין העולמות שלנו".
הייתי מתה מאושרת באותו רגע-
אצורה בתוך היופי הצלול ביותר
שהעולם ידע לברוא.