היא: קחני עימך לאספמיה
בביקורך הקרוב
לא ידעתי הדרך אישמה
רק סיפרת אי שם מה טוב
נטייל בשבילי תהיות
ונשקע בחולות החלום
נעלה ונרד ואדיות
עד הגיענו הלום
הוא: רחוקה עד מאוד היא אספמיה
והשביל הוא פתלתל ומסוכן
אל נא תמתיני, היי חיה
עד יום אשובה מכאן
המציאות שובבה פה, את פרח
אל הקרקע מכה שורשים
ובתוך מבוכי הדמיון
ודאי תבקשי לך כבישים
היא: ואם לא אגיע אספמיה
התזכרני, רעי?
ומה אם תלחש בנימוס:
"המתיני נא פרח וראי"
לא אוכל לחכות כמו הגולם
ההוזה במשחק המוכר
עד תשליך בטובך המטפחת
ותשובה אלי לעפר
הוא: הכרתני, עלה ירקרק
ידעתני יותר מכולם
הן לא אפתיעך כשאשיבה:
"לא אוכל לחזור לעולם"
אכן, לא תהיי לי כגולם
הממתין ביושבו על עפר
אני, שהייתי שם גולם
באספמיה אעוף כפרפר
נכתב בגיל 16 |
