הידיעה הזאת, שיש לך את הכוח לפגוע במישהו, ולפגוע עמוק, היא
משכרת.

לקראת סוף הלילה, כשאפשר לטעות ולקרוא את השעה בשעון כמו תדר
רדיו, ואת שיכורה מעייפות יותר מאשר כל דבר אחר, את מרגישה את
הידיעה הזו זורמת בתוכך, מעניקה לך כוח להישאר ערה על מנת
שתוכלי להמשיך להרגיש אותה בפנים.

ואז, להושיט יד, בלי להסתכל, ולגעת בזה שהעניק לך את ההרגשה
הזאת מלכתחילה. זה שסמך עלייך מספיק כדי לתת לך את הכוח לפגוע
בו, זה שרואה את הנתינה הזו לא בתור חולשה, אלא בתור יתרון,
ואז בד בבד עם תחושת השיכרון המענגת, ההתפכחות מתחילה לפעפע,
כי אי אפשר לפגוע בו. לא רק כי זה ייקח את תחושת השיכרון, אלא
כי... זה לא מרגיש נכון.

עד כמה שאת שונאת את המשפט הזה, על הלקוניות שבו, ועוד יותר
מכך - על העובדה שהוא מדויק בצורה בלתי ניתנת לערעור.

היד שלך עוברת לשכון על הכתף שלו, ובתנועה שמשלבת צלילות
מוחלטת עם הבלתי נמנע, גם הראש שלך פונה לעברו - ומבטיכם
נפגשים. את יודעת מה הולך לקרות עכשיו, כי הבטחת, והבטחות צריך
לקיים. הידיים שלך מעבירות את מיקומן לשני צידי פניו, ועכשיו
יש רק נתיב אחד לזרום בו, כי את יצרת את הרגע הזה, ואת אחראית
לנסיבות שהובילו אליו.
לא רק כי הבטחת, אלא כי את יודעת שזה הדבר שיפגע בו יותר מכל,
ומה שיעשה אותו מאושר - כי זה מה שהוא רצה, רצה עוד יותר ממך.
זה מה שהוא ייחל לו מאז ומתמיד.

את מקרבת את עצמך אליו, והשפתיים שלכם נפגשות. אותו תיאור
שקראת מאות פעמים מתממש ממש עכשיו. לא למול עינייך - כי עצמת
אותן, אבל את חלק בלתי נפרד, עכשיו יותר מאי פעם.

אז הידיעה שזו הנשיקה הראשונה שלו, וזאת תמורתך בעד הידיעה
שהוא היה הראשון שעמד מולך ואמר "אני אוהב אותך".

זאת גם נקמתך, כי מאז שהוא אמר לך את זה, מנקרת לך בראש הידיעה
שהבן-אדם הראשון שאמר לך את זה הוא אחת החברות הטובות שלך.