אני חולמת, לפעמים, שאני מאחורי דלת בלתי נראית; לא יכולה
לפתוח אותה, נעולה. אני זועקת, מבקשת שמישהו מעוברי האורח יפתח
לי את המנעול מבחוץ, אבל אף אחד לא יכול - הם לא רואים שיש שם
דלת.
אני מנסה לעבור מסביב, ונתקלת בקיר. זה כל כך מפתיע וכואב,
שאני נופלת על הרצפה. יושבת בחוסר אונים מוחלט, מביטה מסביב,
כל כך רוצה לקום וללכת מפה, אבל לא יכולה, אני כבדה מדי.
אני מפחדת, מפחדת שאני נעולה כאן לנצח, מבלי היכולת להשתחרר,
מבלי היכולת להיות משוחררת ע"י אחרים. אז אני בוכה, יותר ויותר
חזק, כובשת את פניי בידיי, אבל הדמעות כה רבות עד כי כל הידיים
והחולצה שלי רטובים, ואני לא מסוגלת להפסיק; רוצה ולא מצליחה.
מתנדנדת קדימה ואחורה, בהיסטריה מוחלטת, יותר מהר, יותר חזק,
נחנקת מהדמעות של עצמי... ומזנקת מהמיטה.

איזו תחושה טובה זו, לבכות. לשחרר את הכל, ממש כמו בחלום. אני
גם רוצה. אני רוצה לעצור את הכל, להקפיא את הזמן; שכל העולם
מסביבי יעצור לחמש דקות ואני אתיישב על הרצפה בחדר שלי, על
השטיח שראה אותי רק מחייכת, ואבכה. אשחרר את זה. אני כל כך
רוצה להתחיל ולא מצליחה... לפני השינה מתנדנדת קדימה ואחורה,
כמעט בהיסטריה, כמעט בהתמסרות מוחלטת. מהר וחזק, נחנקת מהדממה,
מהיעדר האפשרות להביע במילים, בדמעות, בזעקות... ונופלת אל תוך
החלום...