למעלה גבוה, דגל שחור
על ראשו של מגדל מוכר מתנוסס
מסתנוור, מסיט מבטו מהאור
עוד גל של חלום על החוף מתנפץ
הולך, מי יודע לאן
תועה בדרכו, הוא חוזר לחפש
מתפזר, קצת לשם, קצת לכאן
מה יהיה לבסוף, רק עכשיו הוא תופס
כמו גחל, על אש נמוכה
בוער ומסמיק, לאיטו מתכלה
הוא עוצר, ואז, תחת סככה
את שארית השתיקה לבדו מבלה
השקט חודר לו לתוך הדמעות
הוא יודע כבר אין לו לאן עוד ללכת
כבר עייף מלשמוע, עייף מלראות
הוא ראה בה פריחה, אך נותר בשלכת
אם היה רק יכול, בחלום שוב לגעת
הוא כבר בטח היה רץ מעבר לאופק
הוא חושב על זה שוב, מתענה ומחייך
הוא מרגיש את זה שם, זה מאיץ את הדופק
עם הים, הוא זורם למרחק
הוא מפליג על גליו, נשטף עם הרוח
בשבילו, הסתיים המשחק
הוא רעב וצמא, אך רוצה רק לנוח
מחשבות, לא נותנות לו לנשום
הוא נודד באוויר, למחוזות נידחים
הוא תולה תקוותיו בחלום
אבל גם בחלום, חסומות הדרכים
אם היה רק יכול לחזור לאחור
הוא היה אז רואה את הכל קצת אחרת
הוא טובע לבד בתוך ים של שחור
אין כבר מי שיבוא ויפתח את הדלת
הוא תקוע, מבין, מתמודד, רק כמעט
חתיכה של זכוכית, שבורה ובוהקת
וירח אדום נעלם לו לאט
הדפיקה של לבו עוד דקה משתתקת
בקביעה שהיא חד משמעית
התכסה בשמיכה לבנה מלוכלכת
והים, בשתיקתו הרכה כמו תמיד
לעת ערב, השמש אדומה ודועכת.
|