אני מרגישה יופי.
כל כך עייפה ורכה. חלשה ונעימה.
ישנתי מצויין. סוף סוף. לא הייתי צריכה אפילו חצי כדור
קלמנרבין. כלום. נרדמתי.
את ממרקת לי את הנפש והיא מתמרקת. את מבשלת אותי, כמו מרק.
לוקחת את החומרים הקיימים, מוסיפה שיקויי קסמים ותבלינים ובטח
יצא מזה איזה תבשיל מיוחד, אותנטי, טעים.
מרק קטיפתי, חמים, עשיר וריחני.
לוקח לחומרים זמן להתרכך, זה כואב, אבל זה מוציא מהם את
המרירות, את הרעל והופך אותם למשהו מעובד וניתן לעיכול.

דאגת לי. הרגשתי את זה בקולך. היתה בו חמימות אנושית.
אמרתי לך שאת עושה לי מסאג' לנפש.
את משחררת כיווצים, לחצים, שרירים תפוסים. לוחצת במקומות
הנכונים, במידה המתאימה.
זה מצויין. עבודת אמנות.
זו עבודה כל כך מורכבת. צריך לדעת כל כך הרבה, צריך להיזהר לא
ללחוץ חזק מדי, צריך לדעת איפה ללחוץ ואיך לעסות, צריך לדעת
איפה לא לגעת ומתי לגעת, צריך לחמם את חדרי הלב שיהיה נעים,
אחרת קר וזה לא עובד, מתכסים בשמיכות, בהגנות.

היה לי חמים ונעים איתך, מאוד. ממש רציתי להרחיק את התנור.
אני מבינה כל כך הרבה. לומדת. אני מתחילה להתבגר. הגיע זמן,
אה?

אחר כך הרגשתי ממוטטת, על סף תהום. נפלתי על ברכיי. לא היו לי
רגליים לקום. הרגשתי סחרחורת.
נתת לי כוס מים. הרוות את נשמתי במים זכים, חדשים, החלפת לי
מים בגוף. ניקית לי רעלים שהיו במים הקודמים.
כן, דימוי מגעיל קצת, אבל כנראה שלא סתם הייתי צריכה ללכת
לשירותים בסוף הפגישה.
ליווית אותי החוצה ואמרת יופי.
היופי הזה חיזק אותי. הבנתי מהאופן בו אמרת אותו כי ראית בי
יופי.
יופי ולא רק פחד.
הרגשתי שזה בא ממך באמת, זו לא היתה סוג של מראה, כי אני הייתי
כל כך חלשה וממוטטת באותם רגעים, שלא יכולתי לראות כלום, בטח
לא יופי.
יכול להיות שזו מראה עם דיליי, עיכוב, שמשקפת דברים שרואים
אח"כ או לפני.
בטח, הרי אני בעצמי כתבתי שאני רוצה להראות לך את היופי.
אבל בכל זאת, זה בא ממך, במקום מסויים.