על הגמל בנבי מוסא סיפרתי למישהי שאהבתי בערב בו נפרדנו. היא
אמרה לי שהיא לא מצליחה להתאהב בי. היא לא היתה הראשונה שאמרה
לי את זה. היא אמרה לי שאני צריך לכתוב סיפור על מה שקרה עם
הגמל. כתבתי. אני מקווה שכתבתי טוב.


במדבר יהודה ישנו בסיס אימונים מרוחק שנקרא נבי מוסא. כביש קטן
המתפתל דרומה עשרים קילומטרים מכביש ירושלים יריחו, יביא אתכם
אל אותו בסיס מבודד, אם מסיבה תמוהה או מתוך כורח בלתי נשלט
תרצו בכך. אני נסעתי בכביש הצר הזה לראשונה לפני כמה שנים
בשרות הסדיר שלי. נשלחתי לשם במוצאי שבת, טלפון עגום ממפקד
הפלוגה שלי תלש אותי מביתי באכזריות והעלה אותי על אוטובוס אגד
לירושלים, ומשם על האוטובוס ליריחו, עם הבטחה שיחכה לי רכב
באותו צומת שכוח אל, ממנו מתפתלת לה הדרך החשוכה לבסיס. תפקידי
המיועד היה להיות מפקד תורן של צוות השמירה שנותר שם - באותו
זמן לא התאמנה שם אף יחידה, ועלי להודות שידעתי שמצפה לי שבוע
רגוע של בטלה מתוקה, בניגוד מוחלט למה שהיה מצפה לי בבסיס
הגדוד שלי אילולא נקראתי אל התפקיד הזה. עודי שקוע במחשבות
נוגות הגיע האוטובוס לבסוף אל הצומת הנ"ל, ורכב ה"אביר",
בניגוד לכל הציפיות, אכן חיכה שם. דבר פרט אליו לא סימן את
מקום התחנה בחשכה המדברית. עליתי עליו, החלפתי שתי מילים עם
הנהג המשועמם, חבשתי את הקפלס"ט, ונסענו.
בסיס נבי מוסא אינו מחובר למים זורמים חשמל או ביוב. מים
מגיעים במשאיות, והביוב מרוקן למשאיות אחרות. כך יש לקוות בכל
אופן. חשמל מופק באמצעות גנרטורים, כאשר הגנרטורים במצב רוח
טוב. אותו ערב, כך מסתבר, לא היה מצב רוחם כזה. חושך מוחלט שרר
בבסיס, פרט לאורות הרכב שהאירו קלושות את הבסיס הנטוש והבלתי
מוכר. הנהג נסע בפראות אל עבר החניה, שהיתה בצדו האחורי של
המבנה היחיד כמעט - המטבח. עדר של כארבעים גמלים שהיה שקוע
בזלילה מתוך פחי האשפה הרבים והגדושים שהיו שם, הוחרד משלוותו
בחריקת צמיגי האביר. הגמלים, עיניהם מבליחות בחשכה, השמיעו
קולות מוזרים ורצו לכל הכיוונים, מתנגשים זה בזה. הם היו הרבה
גמלים. אולי לא המון, אבל בהחלט הרבה. המחזה היה מוזר, אבל
במצב הרוח הסהרורי שבו הייתי שרוי לא התרגשתי מהם במיוחד.
גמלים.
רעש גדול נשמע. קול נפילת עצם כבד. ירדתי מהאביר, משכתי את
הקיטבג שלי, זרקתי אותו ליד המבנה וניסיתי לקלוט את המצב.
הקצין התורן היה שם. שלום. שלום. עוד קולות נשמעו מאותו הכיוון
ממנו נשמעה החבטה קודם לכן. היה שם גמל בתוך בור של ביוב,
בגודל של מטר על שלושה, ובעומק של שני מטרים בערך. הגמל רץ
במנוסתו מעל לבור דרך על דלת עץ מתנדנדת שהונחה עליו ובהחלט לא
יועדה למנוע נפילת גמלים לתוכו, ונפל פנימה עם הדלת. הוא לא
נראה מרוגש במיוחד מהמצב שאליו נקלע. ניגשנו לשם, אני והקצין
עם פנס. הגמל עמד בבור, מים חומים מסריחים מגיעים לו עד לגובה
הבטן, ורק ראשו עובר במקצת את גובה שפת הבור. הבעת אדישות היתה
נסוכה על פניו. ככה זה כנראה אצל גמלים. הקצין לא נראה מוטרד
במיוחד מהעובדה שיש גמל בבור החרא של המטבח. המחליף שלו היה
עתיד להגיע למחרת בבוקר. שהוא ישבור את הראש. אותו זמן היה
צריך לדאוג למצוא סולר לגנרטורים, ולהניע אותם מחדש..
השארנו את בעיית הגמל לבוקר. באמת, לא היה הרבה מה לעשות עם
הגמל בשעת לילה מאוחרת של מוצאי שבת. גמלים שורדים בלי אוכל
ומים שבועות, הוא ישרוד לילה בבור של חרא. לא?

הגיע הבוקר, ואתו הקצין החדש. הוא היה בעל מודעות מפותחת בהרבה
מזו של קודמו לשלומם של בעלי חיים, וגם למה שעשוי לקרות אם גמל
מתפגר בבור ביוב של מטבח של בסיס גדול - בעיה היגיינית חמורה.
מה עושים? התקשרנו למפקדת החטיבה. מסתבר שפלוגת חילוץ הגמלים
של החטיבה עדיין בתכנון. מסתבר גם שרוב האנשים לא מתרגשים
במיוחד כשמספרים להם שיש גמל תקוע בבור ביוב באיזה בסיס שכוח
אל במדבר יהודה, שגדרותיו פרוצות, ועדרי גמלים משוטטים בו.
התקשרנו לחברה להגנת הטבע, הם טענו שאין להם ציוד מתאים ושבכלל
צה"ל צריך לטפל בעצמו באמצעי הלחימה שלו.
בין הטלפונים - אגב, הפליאה אותי מאוד העובדה שהבסיס מחובר לקו
טלפון - הגיעה משאית האספקה לבסיס. מישהו איפה שהוא חשב כנראה
שהבסיס מאויש על ידי חטיבה שלמה, ולא על ידי צוות שמירה של
עשרה חיילים, קצין ונהג, ושלח לנו כמות של אוכל בהתאם. הראשון
ששמח על כך בדרכו האדישה היה הגמל שלנו שקיבל שלושה ארגזים של
מלפפונים, ואכל אותם בשקדנות אפאתית. כל הניסיונות שלי לבנות
לו מדרגות מארגזים ריקים של תחמושת טנקים, ובו זמנית ללמד אותו
לטפס עליהן לא צלחו כלל. גמל, מסתבר, נשאר גמל. היום הראשון
עבר בלי הרבה עבודה, אך עם הרבה בידור, זבובים, מעדני דני
מהסוג המגעיל שנפוץ בצבא, וטלפונים חסרי תועלת. תפקידי שם,
מלבד סיוע לוגיסטי בתכנון פרוייקט החילוץ, התמצה בשני סיורי
גדרות מסביב לבסיס עם נהג רוסי שנהנה לרדוף אחרי דרבנים,
בפריקת הנשק של השומרים, ובתפעול הגנרטורים העצבניים.

בנקודה זו יכולתי לספר משהו פנטסטי - גראנד פינאלה אמיתי -
חייזרים חילצו את הגמל בחללית; בדואים פשטו על הבסיס ביריות;
שיח' זקן ביקש לקנות את הגמל תמורת 500 דולר ושלוש בתולות
מהשבט; הגמל זינק בזינוק אדיר מתוך הבור שני מטר באוויר; או
שאולי חפר לו מחילה תת קרקעית ונחלץ - יכולתי אפילו לחשוב על
משהו מופלא עוד יותר, אבל הייתי מפספס משהו, את קסמה של
האותנטיות העדינה עליה השתדלתי לשמור לאורך הסיפור. אותו יופי
המסתתר תמיד בידיעה שדברים קרו באמת, היה הולך לאיבוד, ומתמוסס
לשלולית מופרכת וסהרורית. במקום זאת, אם כן, אספר פשוט איך
חילצנו את הגמל ביום השלישי.

משאית "ריו" מנוף מהסוג שמשמש להרמת מנועי טנקים ששוקלים עשרה
טון הגיעה ממפקדת החטיבה. אני והקצין כיוונו את הנהג המבודר של
הריו אל הבור, שבו התרגלנו כבר לראות את ראשו של הגמל האפוף
זבובים בוהה באדישות במדבר. התעוררה בעיה קשה - איך לתלות את
הגמל על המנוף. היינו צריכים להעביר שתי רצועות מתחת לבטן שלו,
דבר שהיה כרוך בירידה לבור המלא בהרבה חרא ובגמל שלם, שהחל
להיות עצבני כשהוא קלט שמשהו הולך לקרות פה. בסופו של דבר
הצלחתי להעביר את הרצועות מתחת לבטן של הגמל, בעזרת מוט ברזל
מכופף שאלתרתי, ויש לציין שהייתי גאה מאוד בהישג שלי. חיברנו
את ארבעת הקצוות של הרצועות לוו המנוף, כמו שתולים שקית ניילון
על ידית. רצועה אחת עברה איפה שהיה נקרא בית השחי של הגמל אם
הוא היה איש ולא גמל, והשני עברה בשיפולי בטנו. הופה - המפעיל
של המשאית הפעיל את המנוף - והגמל התרומם באוויר, משמיע
לראשונה קולות של גמל עצבני באמת. מפלס החרא בבור ירד עם עליית
הגמל, בדיוק כמו שקרה לארכימדס לפני כמה מילניומים. המנוף הניח
את הגמל על הקרקע. שחררנו את הרצועות. הגמל פסע באדישות לדרכו,
בלי גינוני פרדה.