ישבתי על ספסל בגן
מנמנם לי את שעת הצהריים,
מתחמם בשמש כחתול שחור
שבקרניה צבעה את עיניי
בפוך ארגמן לוהט.
חולם על שלג לבן שנערם
ככסת ממולאת בפלומה רכה
על גגות לבנים, גדרות
ועצים כערבות בוכיות מנופחות
ועקבות טריים שבשלג הוטבעו
ומוליכים אל אופק אפור מטושטש.
עשן אפור התמר מארובה
כבורג המתברג בתוך תקרת השמיים
הנוף משרה שלוות נפש ממכרת
ואין מי שיעז להפר את ממשלתו
גם לא החתול השחור
שהתמתח והחל לילל
עורר אותי מהחלום בהקיץ.
מחשבה המשיכה להטריד אותי
האם זו הזיה או מציאות
בזמן ובתקופה אחרת.