עיניו חומות, נוצצות, בוערות כמו להבה על ראשו של גפרור בוער.
הוא לקח את ידי, יכולתי להשבע שהלב שלי החסיר פעימה, מעין
קפיצה כזאת מצמררת שמלחיצה אותך למרות שלא חשבת שאתה יכול
להיות לחוץ יותר. האור בחדר היה עמום, צהוב-כתום, מהמטבח, שהיה
בדיוק מאחורינו, הגיע מספיק ממנו בשביל ליצור צל קהה, גדול, על
התמונה של הורי בחתונה שלהם לפני 21 שנים שהייתה על הקיר. הוא
התקרב אלי, שם את ידו הפנויה על השוק הימנית שלי ועלה איתה
למעלה לאט לאט, רגליו המקופלות עטפו אותי משני הצדדים. יכולתי
לשמוע אותו נושם. הוא התקרב אלי עוד קצת, ועוד קצת, שפתיו
הדקות והקטנות נגעו בי ולא נגעו בי, בעדינות, הוא נישק אותי
פעם אחת ועוד פעם ושוב. הפעם הוא לא ניתק ממני. אני לא יודע
כמה זמן זה נמשך, אבל הדי וי די כבר סגר את עצמו אוטומטית. היה
חם בחדר, לא הצלחתי לגלות אם זה בגלל המזגן שדלק מאז שהוא הגיע
או אם זה בגללו. לקחתי את ידיי ושמתי אותן על המותניים שלו,
עולה לאט לאט למעלה, מרים את החולצה הלבנה שלו, חושף בטן חלקה
וקטנה. הוא היה ילד יפה, רזה, עם שיער חום בהיר סמי-ארוך, היה
לו את הפרצוף הכי יפה שאי פעם ראיתי, חיוך שאף פעם לא אשכח.
נדף ממנו ריח מתוק של תותים, ריח שתאם לטעם שהיה לו בפה.
"למה הפסקת?" הוא שאל. רוצה לחזור לנשק אותי.
המשכתי לעלות עם הידיים, בינתיים הוא חדר לתוכי. כעבור חצי דקה
בערך החולצה היתה מונחת על שולחן הזכוכית הנמוך שהיה לידינו
שמקושט בעיטורים מסולסלים בצבע זהב בפינותיו העשויות מעץ. ידיי
חזרו למותניו, אוחזות בג'ינס הכהה שלו שקנה איתי בשינקין
שבועיים לפני. במקום כפתור היה לו שם מעין קליפס כזה שצריך
למתוח ולעזוב כדי שיפתח. פתחתי את הקליפס ותפסתי בריץ' רץ'
שהיה מתחתיו מושך אותו למטה, לאט לאט, עד שאין לאן להגיע
יותר...