דילי התעוררה ממש ממש מוקדם... הרבה יותר מדי מוקדם בשביל שבת
בבוקר. כל האזור עוד נמנם לו, וכשהיא פתחה את החלון, האויר היה
מלא בריח פה הזה של האנשים כשמתעוררים... מיותר לציין שהיא מיד
סגרה את החלון. לא טוב. היום התחיל בפירוש לא טוב. אפילו אחותה
הקטנה בת ה-10 עוד ישנה שנת ישרים, בצורה עקומה למדי.
מה עושים בשבת בבוקר? פתאום היה לה פלאשבק מגיל 4, כשמנסים
לקום ראשונים, לראות איך זה... אבל מה היא הייתה עושה? משום
מה, זה היה הפרט הקטן שנשמט מזכרונה. שבע בבוקר, היא ערה כבר
שעה. למה? היא כבר שתתה קפה, אכלה ארוחת בוקר, אבל לא גדולה,
הגדולה תבוא כשאמא תקום, עברה על העיתון והמוספים, אפילו מוסף
הכלכלה, שבאמת משעמם כמו שהוא נשמע. הספר שהיא מנסה לגמור כבר
חודשיים נח לו על השולחן, גמור. מה עושים עכשיו?! היא שמה מכנס
ארוך, ג'יפי כזה, וירדה לחצר. שוב הריח הזה... אבל אין מה
לעשות בבית. מצרך חשוב כשיוצאים מהבית בשבת בשבע וחצי בבוקר -
נעליים, בייחוד על הדשא... שלושה סיבובים סביב הגינה הספיקו...
שוב הביתה. "מה נסגר?" היא שואלת את בבואתה במראה שבהול. "לכי
חזרה לישון!" עונה לה הבבואה. דילי לא מתווכחת.

בצעדים שקטים, היא מטפסת חזרה אל המיטה, לא לפני שניגבה את
הרגליים, ולא מצליחה להרדם... שוכבת ובוהה בתקרה, שעליה, מבעוד
מועד, תלתה תמונה של הדוגמן האהוב עליה, מדגמן תחתונים...
"NOTE TO SELF .... לא עוזר להרדם במיוחד" היא ממלמלת.

אחרי שעה בערך, היא משערת שזה זמן טוב לקום. איך שהיא מטפסת
החוצה מהמיטה, טלפון. מי ער לעזאזל?
"הלו?" בקול ישנוני.
"היי דילי" קול לא מוכר.
"מי זה?" שאלה בנאלית.
"אני" עונה הקול. בן או בת? לא ברור... התקופה מבולבלת.
"נו מילא..." היא אומרת ומנתקת.
היא קמה מהמיטה וניגשת לארון. מתחשק לה ללבוש משהו שהיא לא
לבשה כבר הרבה זמן. היא פותחת את הצד הימני של הארון... זה
שהיא לא פתחה שנתיים לפחות, ומוציאה מכנס שחור, ממש יפה, שהיא
כבר לא זכרה שיש לה, ומסתבר שהוא חזר לאופנה. היא שמה אותו,
וכצפוי, כמו כל בגד טוב שמוצאים - הוא לא נסגר. היא מתחילה
לברור בארון בחיפוש אחר שמלה. מתחשק לה משהו אורירי.