היא רוצה שהוא יראה אותה מחייכת,
מחבקת.
צוחקת עם החברות שלה על דברים שהוא
לא יבין.

היא רוצה שהוא יסתכל בה כשהיא מנגנת צלילים יפים יפים.
כשהיא שרה מהלב...
כשהיא יושבת על במה, מחוסרת הכרה, מביטה באנשים במבט זר.

היא רוצה שיראה אותה מחוסרת הכרה.
היא רוצה שיראה אותה אדישה.
היא רוצה שזה יפחיד אותו.

היא רוצה שהוא יציל אותה.


הוא לא מבין מה קורה לה...
היא גם לא יודעת להסביר.
הוא לא יבין מה קורה לה.
הוא אף פעם לא באמת מקשיב...


הוא נעלם לה...
היא מסתכלת עליו, וכבר לא מביטה.

ולפעמים,
היא לא מאמינה,
שהיא עדיין מחפשת אותו במבטיה.


וכשהוא בא אליה
כשהיא עומדת לבד וקר לה
היא נזכרת באויר שהיא נשמה איתו.

לא, לא היה לא טוב איתו.
היה לה רק נעים איתו.
היא אהבה אותו.
היא חושבת.
(היא מכורה אליו. הוא סם כבד.)

וכשהוא בא אליה
כשהיא עומדת לבד וקר לה,
שניהם נושמים ביחד אנחה
לא של הקלה. של עצב.

והוא בא ומחבק
או שהוא סתם לוחש לה משהו
שהיא מאוד הייתה רוצה לשמוע
(ולעצמה היא אומרת שהיא לא).

ואז הוא הולך
והיא
לבד
לוקחת נשימה גדולה,
ונאנחת,
לא מהקלה.
מעצב.





1.1.04