היא עמדה שם, לא יודעת מה לעשות עם עצמה. אנשים באים והולכים
מולה, והיא לא מתייחסת לאיש. היא יושבת על ארגז בקבוקים. בקבוק
אחד ננעץ בישבנה, והיא זעה מעט בחוסר נוחות. היא בוהה באיזה
בקבוק קולה, אחד מתוך מאות על המדף, כמו שהיא, אחת מתוך מאות
כאן בסופר, אחת מתוך מיליונים בעולם.
"איזה מבצע יש לכם?'' שאלה קשישה עם פני בולדוג, מעיזה להפר את
שלוותה.
"מה?" היא נעורה כמתוך חלום.
"מבצע", הצביעה הזקנה ביד מגוידת על מדפי הבקבוקים של המיצים
הטבעיים מאחוריה.
"אה, כן. יש לנו מבצע, שאם את קונה ארבעה בקבוקים של ליטר
וחצי, את מקבלת במתנה ארבע סופגניות לחנוכה..."
קרן התרוממה מהארגז, ועזרה לזקנה לבחור טעמים. זה היה קצת קשה
בהתחשב בעובדה שהזקנה רצתה רק דיאט, והיו שני טעמים בלבד.
לבסוף הזקנה בחרה.
"אה! נזכרתי... אפשר לשתות זה, מי שיש לו סוכרת?'' רעד קולה של
הזקנה.
מה היא רוצה ממני, לעזאזל?! חשבה קרן. היא בדקה את התווית,
וגילתה שלא.
"נו, טוב. אני אקנה לבעלי. אה, אבל יש לו בעיות לחץ דם, זה
טוב? וגם...'' הזקנה המשיכה לספר את כל ההיסטוריה הרפואית שלה
ושל בעלה.
קרן רצתה רק לעוף משם. איזה מזל שמחר הוא היום האחרון לעבודתה
כדיילת מכירות בסופר! נכון שהיא עובדת שם רק שלושה שבועות, ורק
בחמישי-שישי, אבל הלקוחות פה, השאלות שלהם, והעמידה הממושכת
שברו אותה. קרן ידעה שאין ברירה, היא צריכה לחסוך כסף. היא
מתגייסת בעוד כחודשיים, וכל עבודה תעזור לה לשרוד את דמי הכיס
העלובים שהצבא מספק...

הזקנה הלכה, וקרן נשמה לרווחה. שני גברברים צעירים באו אליה.
"שלום! יש לנו מבצע. קונים ארבעה בקבוקים של פרי-לי, ומקבלים
במתנה ארבע סופגניות..." אמרה כמו תקליט שנשרט וחזר על עצמו.
כבר נמאס לה! עוד פחות משעה ללכת הביתה... רק שייגמר!
"איזה סופגניה... אני בעצמי נראה כמו סופגניה..." צחקק הבחור
הנמוך, ותפס את כרסו כהוכחה. קרן נגעלה. מה הוא צוחק? כמה
פעמים היא שמעה את המשפט הזה: "אני בעצמי נראה כמו סופגניה..."
על כל גווניו.
היא הכריחה את עצמה לצחוק. "אז עוד אחת, לא תזיק..." אמרה בקול
עליז. העייפות וכאב הראש החלו להכריע אותה.
"קחי את... אני תורם לך..." אמר ב"אבירות", ואז הוסיף תוך שהוא
נועץ מבטו בחזה: "בעצם את לא צריכה... יש לך כבר שתיים!"
הוא והחבר שלו צחקקו כמו אידיוטים מלאי הורמונים. כבר נשבר לה!
מה הם חושבים?! אם היא לא הייתה כעת במקום עבודתה, כבר הייתה
דואגת להעמידם במקומם, אלא שכאן, היא חייבת להיות מנומסת.
"תיזהר, בנות יכולות היום להתלונן על הטרדה מינית...".
"אווווווו!!!" צעקו שניהם, וצחקו. שימותו! שמכונית תדרוס
אותם!
"את התחלת... נראה לי שאני אתבע אותך על הטרדה מינית", אמר
הנמוך, וגירד את הזקנקן הצרפתי שלו.
"מותק, היית מת שהיא תטריד אותך מינית..." אמר חברו הרזה
והגבוה כמו שרוך.
שניהם פשוט התמוגגו מנחת.
"את יודעת מה? אני קונה פה ארבע רביעיות, אם את נותנת לי את
המספר שלך..." אמר הנמוך.
"לא, תודה..." קרן אמרה, והסיטה ראשה לצד, בתקווה שהם ילכו
כבר.
לבסוף הם קנו רביעייה, והלכו.

קרן ישבה שוב על הארגז. היא הרגישה איך שהדמעות עומדות לזלוג
מעיניה. הראש שלה פשוט איים להתפוצץ. עד שהיא הרימה את ראשה,
ואז ראתה אותו.
נמרוד גרר אחריו את העגלה עם ארגזי הבקבוקים. הוא שלף סכין
יפנית מכיסו, חתך באבחה אחת כל צד מגג הקופסה, וזרק אותו. לאחר
מכן, הוא שלף את ה"אקדח" של המדבקות, והדביק אותן על הבקבוקים
במהירות של מכונה. היא בהתה בו מסיים, ואז מרים את הקופסה על
המדף. ככה אחד אחד. אגלי זיעה קטנים נצצו על מצחו ופניו, על אף
המזגן שהקפיא את הסופר.
קרן הביטה בו, מנסה לדמיין את הזרועות החזקות שלו נכרכות
סביבה, מרימות אותה בקלות כפי שהרים את הקופסאות הכבדות האלה.
הוא זקף ראשו לפתע, והביט בה. הוא חייך אליה את החיוך המקסים
ביותר שמישהו אי פעם חייך אליה.
נדמה לה גם, שבכל פעם שהוא עצמו מחייך, כל חיוך שלו מתעלה על
קודמיו. היא חייכה אליו בחזרה.
"אני גם צריכה בקבוקים!'' צעקה אליו.
"שניה! אני אסיים עם הקולה!'' צעק בחזרה.
הוא סיים לאחר כמה ארגזים, ומשך את העגלה אליה.
"מה שלומך?'' שאל, והניף עוד ארגז על המדף מאחוריה.
"נהדר!'' חייכה. שקר. בעצם, אולי עכשיו, קצת פחות...
"האמת קצת כואב לי הראש, ואני מתה מעייפות. העבודה הזאת סוחטת
ממני את כל הכוחות...'' ניסתה להשיג מעט סימפאטיה.
"את מספרת לי? הגב שלי כבר הרוס מכל הארגזים האלה..."
"אז למה אתה ממשיך להיות סדרן סחורה?" התעניינה. הוא סיפר לה
שהוא עובד בזה כבר שנה, מאז השחרור מהצבא.
"כסף טוב. חוץ מזה, עם המצב של היום, אי אפשר להתפנק..." צחק.
היא חייכה אליו. כאב הראש שלה, החל להיעלם באופן פלאי.
"איך המכירות?'' שאל.
באופן בלתי נמנע, עיניה נמשכו שוב אל שריריו המשתרגים בזרועו
כשהניף עוד ארגז. "בסדר. כבר לא משהו. בגלל שנגמר חנוכה, המבצע
כבר לא ממש מושך... מחר זה היום האחרון שלי פה".
"מה, כבר?'' התפלא, והפסיק לרגע את עבודתו.
"כן, אלו פרויקטים קצרים... אפשר? אני רוצה לנסות ", נגעה
באקדח המדבקות שהציץ מחגורתו.
"בטח...'' הוא אמר, ושלף אותו כמו במערבונים. היא נטלה אותו
לידיה, והוא פתח עבורה את הקופסה. היא ניסתה ללחוץ על הפקק,
אבל המדבקה לא יצאה.
"תלחצי יותר חזק", אמר.
היא לחצה, והמדבקה יצאה. קרן התלהבה כמו ילדה קטנה שגילתה
צעצוע חדש.
"עכשיו תריצי את זה מהר על הבקבוקים", הצביע עליהם.
היא ניסתה, אבל זה לא הלך לה. נמרוד בא מאחוריה, אחז בידה
כשאגודלו על כף ידה, ושאר אצבעותיו תחתיה. הוא הניח את ידה על
הבקבוק, לחץ חזק, והריץ את האקדח על פני הבקבוקים.
"ככה. חזק ומהר..." נשיפותיו הניעו קלות את שיערה, צמרמורת
חלפה בגבה. ריחו סבב אותה, גופו נצמד מעט לשלה.
לבסוף הוא לקח ממנה את האקדח, וכמעט סיים בעצמו הכל.
"תגיד, מתי אתה מסיים לעבוד?"
"למה?"
"כי אני מסיימת עוד חצי שעה בערך, וכבר יהיה מאוחר. עכשיו תשע
וחצי בלילה, ואין לי איך לחזור. ממש לא בא לי לקחת טרמפים..."
"אה. עוד איזה שעה בערך", הוא חייך אליה. "אל תיקחי טרמפים, זה
מסוכן. אני אקח אותך".
הוא חייך חיוך מקסים אחרון והלך להמשיך בענייניו.
קרן הביטה בו נעלם מעבר לאולם המרכזי לתוך המחסן הענק.

"בואי!" אמר נמרוד, ומשך בחולצתה.
קרן התעוררה לפתע, שיערה זע בפראות. כנראה שהיא נרדמה מעט...
כאב הראש הכה בראשה כמו תופים. רק בקושי הצליחה לעמוד על
רגליה.
הם קמו, והלכו באיטיות לרכב שלו. היא נזכרה איך הביטה בו
במחסן, כשהיא ישובה על ארגז. מעניין אם הוא שם לב...
הוא פתח לה את הדלת, והיא התיישבה. הוא הדליק את הרדיו והם
שוחחו. כל הנסיעה היא חשבה עליו, על העובדה שמחר היא לא תראה
אותו, כי הוא אמר שיש לו חופש עד יום שני. יתכן מאוד אפילו,
שזו הפעם האחרונה...
הכאב כרסם בלבה.
הוא החנה את האוטו. היא חייכה לעצמה בסיפוק. שבוע שעבר, הוא
הסיע אותה גם פעם אחת, והוא זכר היכן היא גרה.
לשמחתה הרבה עוד יותר, הוא דומם את המנוע והביט בה. הוא למד
מפעם שעברה, בה הם נשארו באוטו שלושת רבעי שעה...
הם התירו את חגורות הבטיחות, והביטו אחד בעיני השני.
"אז... מה בא לך לעשות עכשיו?" שאל.
לתפוס לך את הראש בשתי ידיי, ולנשק אותך, רצתה לומר...
"לא יודעת..." גמגמה. "מה בא לך?"
"אני שאלתי קודם..."
צחוק מאולץ יצא מגרונה.
"אז מה בא לך?" שאל שנית, זרועו נכרכת, כאילו באופן טבעי, סביב
משען הכסא שלה. הפרפרים שוב התחילו לשחק תופסת בבטן שלה... זה
היה כל כך דורש שהיא תגיד: 'לנשק אותך', אבל לא היה לה
האומץ...
"האמת, כואב לי הראש. אני מתה לישון..."
"אה", אמר ושתק. "כי אמרתי לך שאני כנראה הולך עכשיו לחבר שלי.
הוא עושה על האש, ויהיה כיף... אז חשבתי שאולי תבואי".
"אה... הייתי שמחה, אבל מחר אני צריכה לקום מוקדם, וכבר 11
וחצי..." גמגמה. היא כל כך רצתה לבוא!
"טוב, אז... מה את עושה מחר?" שאל.
"אין לי מושג... אני זורמת. מה שיבוא, יבוא. אני לא מתכננת
כלום", אמרה.
הפרפרים עדיין התרוצצו. היא חשה מתח באוויר, אבל מתח מהסוג
הנעים.
"אה. אז אולי תתני לי את הטלפון שלך? אולי יצא לנו לעשות מחר
משהו..." חייך אליה הפעם את החיוך הכי מקסים בעולם.
היא חייכה ואמרה לו.
היא כל כך רצתה להתנשק איתו! בבקשה, תנשק אותי...
מעולם היא לא התנשקה. חברותיה כבר שכבו עוד לפני שנה, והיא
אפילו עוד לא התנשקה. מצחיק, בת שמונה-עשרה עוד מעט, ואפילו לא
התנשקה.
"אפשר לקבל חיבוק?" שאלה לפתע. היא לא ידעה מאיפה האומץ.
הוא חייך. חיוך צחור ממוסגר בשפתיים מלאות ומשורטטות, שתי
גומות חן מוארכות משני צידי לחייו. כאילו כשנולד, הרופא תקע לו
שני מסמרים, וחרט עימם מטה...
"למה לא?'' הוא שאל, והיא קצת הסמיקה.
חיבוק חם ועדין. מוזר, בגלל שחשבה שעם הידיים האלו היא כמעט
תימחץ... ראשה היה קבור בשקע צווארו, ריחו סימם אותה. ריח
גברי, נקי, עם קורטוב בושם.
ידיה כרוכות סביב צווארו החזק, זרועותיו אוחזות את מותניה, אך
לא עוטפות... לא כפי שרצתה. היא התרחקה ממנו מעט.
"חשבתי שאתה מחבק יותר חזק..." צחקקה.
"לא, אני עדין... החברה הקודמת שלי הייתה מאוד רגישה. הייתי
צובט אותה קצת, וכבר הייתה צועקת..." אמר.
תיגע בי! בבקשה... כל נים וכל תא בגופה צעק את זה.
שקט מוזר עטף אותם.
"אז... אני חושבת שאלך..." אמרה. היא פתחה את הדלת, והוציאה
רגל אחר רגל, מביטה בו בפעם האחרונה, כדי שפניו יחרטו במוחה
טוב ככל האפשר.
היא יצאה, וסגרה אחריה את הדלת. הוא נסע, והשאיר אותה לבד.

בצעדים כבדים נכנסה הביתה בשקט, התפשטה. צחצחה שיניה והשתחלה
לתוך המיטה.
היא עצמה את עיניה, וכמו סרט, מאורעות היום רצו בדמיונה.
היא חייכה לעצמה.
איזו טיפשה אני! גערה בעצמה. הייתי צריכה לנשק אותו...
כל כך רציתי... עדיין רוצה...
מצד שני, אם הוא לא מעוניין בי? אם אני רק ידידה בשבילו? זה
היה מפדח.
ואם... אם הוא היה חושב שאני "קלה", בגלל שאני יזמתי, ועוד
בהתחלה? הוא נראה לה ביישן למדי. אולי היא הייתה מלחיצה אותו?
אבל כעת, היא לחוצה יותר.
בבקשה! תתקשר אליי מחר! אם לא תתקשר אליי, אני לא אראה אותך
יותר...
אני רוצה לפגוש אותך... אני חייבת לפגוש אותך...
בבקשה, תתקשר... שפתיה מלמלו בעודה שוקעת לתוך שינה טרופה.
בבקשה... תתקשר...

למחרת, הוא לא התקשר...