ידעתי שאתה חולה, ידעתי שסופך קרב, ידעתי אבל לא הבנתי...
עברו מספר שבועות וראיתי את מצבך מדרדר... עדיין לא קלטתי...
הייתי צריכה שמישהו ינער אותי חזק כדי להבין מה באמת קורה מה
הולך לקרות ורק אז כאילו נפל האסימון כאילו בפעם הראשונה גילו
לי שאתה חולה שאתה הולך למות, פתאום הבנתי...

אתה שתמיד היית הכי חזק פתאום הפכת לחלש, אתה שתמיד עשית הכל
לבד לא יכולת לעשות כלום בלי עזרה, אתה שתמיד דאגת לאחרים
אחרים פתאום דאגו לך, אתה שתמיד היה לך תשובה לכל דבר היית חסר
אונים בלא ידיעה מה קורה בכלל... קשה היה לי להביט לך בעיניים,
לראות שאתה סובל ואי אפשר לעשות שום דבר ואפילו לא לשתף אותך
בסיבה בה אתה מרגיש מה שהרגשת... האם זה היה נכון? ידענו שאין
סיכוי שתצא מזה... התקווה שלנו אבדה לא רצינו לקחת גם את
שלך...

כבר כמעט עברו ארבעה חודשיים... קשה לי להאמין... מתגעגעת כל
כך... אני ממשיכה בחיי איפה שהם נעצרו ואז פתאום הכל חוזר אליי
אני חיה את זה מחדש כאילו רק אתמול עזבת אותי...

לעיתים יש לי דחף עז לבקר אותך... לבוא לשים אבן, לדבר איתך,
לספר לך מה קורה בחיי, איך אני מתמודדת...
אני מתכננת מה לספר, מה להגיד שחס וחלילה אני לא אשכח משהו...
ואז אני מגיעה, רק רואה את הקבר, את השם שלך ופורצת בבכי,
שוכחת מכל מה שרציתי לספר, כל מה שתיכננתי ובוכה... הדבר היחיד
שאני מצליחה להוציא מהפה זה שאני אוהבת ומתגעגעת אליך... זה
הכל... אז אני נאלצת להיפרד ממך שוב...