לפני כמה ימים קרה לי מקרה נורא מוזר. נסעתי לי הביתה
באוטובוס, קו 666 של אגד מהגיהינום הביתה, ושם היא ישבה. לא
הכרתי אותה, אבל הרגשתי שאני חייבת לעזור לה. במה? ולמה אכפת
לי בכלל? אבל זה לא משנה, אני מתקרבת אליה, מתיישבת לידה. היא
מסתכלת עליי במבט שחור כזה של בני נוער דכאוניים, ואז אומרת לי
בטון כעוס, האוטובוס נורא מלא שאת לא יכולה למצוא לך מקום אחר
חוץ מלידי? ואני מסתכלת ורואה שהאוטובוס שומם, ריק, נטוש ממש,
חוץ ממני, ממנה ומהנהג. ואני מסתכלת עליה בחזרה במבט שפעם נהג
להיות שחור כמו שלה, אולי יותר, ואומרת לה שגם אני חושבת ככה.
אבל זה לא משנה, כי משהו גרם לי לשבת לידה. היא מחייכת חיוך
ציני וכואב ועצוב, ומציינת שלדעתה היא תפסה את הכיוון הלא
נכון. היא לא רוצה להגיע הביתה, אבל לא רוצה להישאר בגיהינום.
והיא אומרת שנגמר לה הכסף מלנסוע כל הימים וכל השנים באוטובוס
אגד קו 666 מהבית לגיהינום ובחזרה. וגם נשבר לה מהנסיעות, כי
אין לה מקום להיות בו. אני מסתכלת עליה ומתחילה פתאום, בלי כל
סיבה נראית לעין, פשוט לצחוק. והיא מסתכלת עליי, שואלת אותי
תגידי, התחרפנת לגמרי או משהו? ולי אין מה לענות, כי אני פשוט
נקרעת מצחוק ולא יכולה כמעט לנשום. תופסת את הבטן מרוב כאבים
אבל לא יכולה להפסיק. וכשאני מסתכלת עליה, בין עווית צחוק אחת
לאחרת, אני רואה שגם היא מתחילה לצחוק. וככה אנחנו, בקו 666,
באמצע השממה שבין הגיהינום לבית, שתי נוסעות בודדות באוטובוס
ירוק, צוחקות יחד, וגם הנהג מחייך. בסוף שתינו שוכבות על הרצפה
של האוטובוס, שמהמהמת לה בנחת בעוד אנו גומאים מרחקים עצומים,
ואני מסתכלת עליה. והיא מסתכלת עליי בחזרה. נעלם המבט השחור
שבעיניים, ועכשיו אני רואה שבעצם הן היו ירוקות מלכתחילה. והיא
כל-כך צעירה ויפה, רק חבל שתמימה היא כבר לא. והיא מתקרבת
אליי, מהממת ובודדה, מחבקת אותי, ושתינו, בלי לדעת מה אנחנו
עושות בכלל, מתחילות למשש אחת את הגב של השניה, את הכתפיים, את
המותניים. כשאני מתנתקת מהחיבוק-ליטוף-מזמוז, היא מסתכלת עליי
במבט ירוק שואל, בוחן, חושק. ובלי לשאול אותי אפילו, מקרבת את
שפתיה לשפתיי, מצמידה אותנו אחת אל השניה ואני, כמו כלום,
כאילו שאני רגילה לזה מאז ומעולם, מנשקת אותה בחזרה. והנהג של
קו 666 מהגיהינום הביתה שותק ונוהג, והרצפה מהמהמת. הלשון שלה
חמה ונעימה, ואני שוקעת בגעגועים אל משהו שמעולם לא הכרתי.
נשיקה של אישה יכולה להיות דבר כל-כך עדין, כל-כך שונה. לאט
לאט היא מתחילה ללטף את כל חלקי גופי. בשביל מה זה טוב? אבל זה
טוב. וזה נהדר, ואני מלטפת אותה בחזרה, והכל נראה כל-כך שונה,
וכבר לא אכפת לי מהנוף שבחוץ ומהבית ומהגיהינום ומהבעל
הפוטנציאלי לעתיד, אחד ממיליוני דגים בים, שמחכה לי בבית בשביל
לעשות לי מסאז' ברגליים ולזיין אותי מתי שיתחשק לי, ולא מהבסיס
החדש שמנסים לתקוע אותי בו ואפילו לא מהעובדה שרק לפני שבוע
החלטתי שאני הולכת לנהל חיים נורמליים כביכול. אני שוקעת
בנשיקה הטהורה, בלשון הנקבית המתנועעת בתוך הפה שלי, ומתענגת
על כל רגע. ופתאום, בבהלה, היא מתנתקת ממני. המבט שלה מתחיל
להיות שחור שוב, ואני מושכת אותה אליי, מנשקת את המצח שלה, את
אפה, את עיניה, לחייה, שפתיה, ולוחשת לה תודה, תודה על זה שאת
קיימת, ממש תודה. שתינו, בלי תיאום מראש, מתחילות לבכות. קו
666 מהגיהינום הביתה לא מראה כל סימן להאטה במהירות. אולי
פספסנו את הבית? אולי הבית פספס אותנו? ומה זה בכלל הבית? היא
מתחילה, בין נשיקה לנשיקה, לספר לי על עצמה, על חייה, על האדם
שאותו היא אהבה ושזיין אותה, ניצל וזרק אותה לאנחות. ואני לא
יודעת איך לספר על עצמי, והיא שואלת ומנשקת ומחבקת והאוטובוס
לא מפסיק לנסוע עם ההמהום של הרצפה והריפוד שעל הכיסאות,
ופתאום, ככה בשטף, יוצא לי כל הלכלוך שהציף לי את הנשמה מאז
ומעולם ואני בוכה ומספרת ומקיאה את כל המידע הרע החוצה, בתקווה
שבאמת הוא יישטף מכאן ולא יחזור. אבל הוא יחזור, ולי לא אכפת.
הנערה עם העיניים הירוקות מקשיבה לי ואוהבת אותי ואני יודעת
שהיא לא תלך, לא כמוהו. ולמה לה ללכת? הרי גם היא חוותה את
אותם הדברים כמוני, וגם היא פה איתי.
אני מתיישבת על הרצפה ברגליים שלובות וגב שחוח, מסתכלת למטה
בעיניים עצומות ולא יודעת איך לצאת מהמצברוח השחור שתקף אותי
פתאום. והיא באה, מלטפת את השיער שלי, מרימה לי את הראש בעזרת
אצבע אחת עדינה ומופלאה שהיא שמה לי מתחת לסנטר, מזיזה לי את
השיער שנפל לי על המצח ומחייכת. הפעם לא חיוך ציני וכואב
ועצוב, למרות שאני מרגישה שזה החיוך שאני מחזירה לה, בעצם. יש
לך הכל, היא אומרת, ואני מתפלאת איך פתאום היא הגיעה למסקנה
הזאת. אז מה אם יש לי כסף ובית ואוכל ומוסיקה ובעל פוטנציאלי
לעתיד, אחד ממיליוני דגים בים, אז מה? מה יש לי כבר?
קו 666 מהגיהינום הביתה עוצר בתחנה הסופית שלו, סופית בהחלט.
הנהג אומר לנערה שאיתי שכבר נגמרה לה הכרטיסייה ושהיא תצטרך
לעזוב עכשיו. היא מהנהנת בשקט ומתחילה לצאת מהאוטובוס. אני
עוקבת אחריה ולא מבינה. בכל הרחובות השקטים של העיר ובכל
החדרים הסגורים של הבית היא הולכת, בלי הפסקה, בלי להסתכל
אחורה, רק הולכת ואני אחריה. בשתיקה, באהבה. לאחר כמה שעות היא
מסתובבת אליי. את עוד כאן, היא שואלת, ואני מהנהנת בלי להבין
למה. היא מתקרבת אליי, מנשקת אותי לשלום, אומרת שהיא אוהבת
אותי וסליחה ותודה על הכל, ונמוגה לאוויר הקר של הלילה ששורר
בינתיים במרפסת של אחד מהרחובות של אחד מהחדרים בבית.
אני נכנסת הביתה דרך המרפסת ומגלה שבעצם אני בבית שלי, בחדר
שלי, ליד המיטה שלי שבה ישן בנחת הבעל הפוטנציאלי לעתיד שלי,
אחד ממיליוני דגים בים. בלי לחשוב אני מתפשטת, נכנסת למיטה,
מנשקת אותו על המצח והולכת לישון.
זה היה לפני כמה ימים. עד עכשיו לא ממש הבנתי את הסיפור התמוה
שאפף אותי בקו 666 של אגד מהגיהינום הביתה, אבל אני עוד מקווה
לפתור את התעלומה, אולי אפילו בקרוב. ואם הבחורה הזאת שהייתה
איתי באמת קיימת איפשהו, ובאמת קוראת את מה שכתוב כאן, אני
רוצה לומר לה תודה, ושאני אוהבת אותה. באמת שכן.