אני מנסה לחשוב על זה בצורה שכלתנית, מנסה כמה שיותר חזק.
אני בדיכאון, דיכאון אמיתי, כנראה.
הבעיה היא שלא תפסתי את זה כשזה עוד היה קטן. חשבתי שזה נמשך
רק שבועיים, אבל האמת היא שזה נמשך כבר יותר מחצי שנה, בא
ונסוג, ועכשיו הוא בא, ונשאר, ולא נסוג לאף מקום, רק הולך
וגדל.

מוזר שאני מדברת על דיכאון במונחים של נסיגה, של סרטן - בדיוק
ככה זה מרגיש, גרורות שלוחצות עלי. אני מדמיינת לי שורשים של
עץ שגדלים וחופרים באדמה קשה ומפרקים אותה לגמרי. בסוף גם אני
אתפרק, וכשזה יקרה לי, זה יהיה להמון חתיכות קטנות, ולא יהיה
שום סיכוי להרכיב אותי מחדש. כמו כוסות הזכוכית הדקות האלו,
שנשברות לרסיסים. לא לפיסות גדולות, אלא לחתיכות קטנות כל כך,
שאם מישהו ידרוך עלי אחר כך, הוא אפילו לא ירגיש אם איזו חתיכה
תנעץ לו בכף הרגל. אולי לא יטרחו אפילו להרים את החתיכות, אולי
יפעילו שואב אבק ויגמרו עניין.

בוכה כל לילה בשבועיים האחרונים, ובבוקר זה עובר, בערך. בבוקר
אני עוברת ל mode של לבכות רק כשאני לבד, ואני אפילו מצליחה
להתאפק.
גם אתמול בלילה בכיתי, אבל היום בבוקר לא הצלחתי להפסיק. כבר
שעות זה נמשך, ואני אפילו לא יודעת מאיפה כל זה מגיע, רק רוצה
שיפסק, שיפסק הכאב הזה.
יש רגעים שאפילו מוות לא נראה כמו אופציה גרועה במיוחד, למרות
שלמות אני עדיין לא רוצה, אני חושבת.
אתמול בלילה הפסקתי לנשום, אז אולי אני בדרך הנכונה. אני חושבת
שלא לנשום זה די דרישה מוקדמת למוות, לא?
לא ברור לי איך הגוף יכול לשכוח איך נושמים. מיליוני פעולות
שהוא עושה בלי לחשוב בכלל, ופתאום שוכח את הבסיס. זה לא אמור
להיות רפלקס או משהו?
ובאמצע כל הבלגן של אין אויר (ויש, ברור לי שיש אויר. הוא בכל
מקום מסביבי, אני אפילו מצליחה להכניס אותו לריאות, רק לא
מרגישה אותו, כאילו הוא מוצק), באמצע כל הבלגן הזה אני מתנתקת
לגמרי וסתם מחכה שזה יגמר. אפילו לא מנסה כבר להלחם בזה, אין
לי כח. שואלת את עצמי - אולי זה התקף חרדה?
ועונה לעצמי - שתקי כבר, מה את מנסה להתעסק בדברים שאת לא
מבינה בהם? כאילו היית יודעת מה זה התקף חרדה בכלל אם לא היית
רואה את ה"סופרנוס".
וההתייחסות הזאת לעצמי בכזו ציניות, ברגע שהוא לגמרי לא ציני,
כי אולי זה הרגע שבו אני סוף-סוף אמות, גורמת לי לצחוק, וכשאני
צוחקת אני כבר נושמת, וכשאני נושמת, אני מייד מתחילה לבכות, עד
הבוקר, עד עכשיו.

אני עייפה, כל כך עייפה. מגיעה לעבודה באיחור, כמובן, אבל הרבה
יותר מאוחר מהאיחור הרגיל. בפעם הראשונה חוטפת נזיפה רצינית,
לא ידידותית כמו בדרך כלל. רק מהנהנת בהסכמה, כי אני מפחדת
להתחיל לבכות ליד כולם. הידיים שלי רועדות.
מדברת כמה שפחות עם אנשים. בוכה באוטובוס. באוניברסיטה, אחר
הצהרים, יושבת בסוף של הכיתה ובוכה, ככה שלא יראו. מגיעה הביתה
ובוכה גם שם. חושבת שאני יכולה לישון כמה ימים רצוף, אבל בטח
אתעורר בשביל לבכות. בחיים שלי לא בכיתי כל כך הרבה. אני לא
בן-אדם שבוכה, מאיפה כל זה הגיע? בכלל לא מתאים למי שאני.

בינתים עוד בחיים. אני יודעת כי כואב לי. הייתי מתה אם היה לי
אומץ, אבל אני פחדנית. פחדנית עלובת נפש חסרת עמוד שדרה. עדיין
יותר מפחיד אותי לחדול מלהתקיים, אולי לא כואב לי מספיק. אם לא
כואב לי מספיק כדי למות, למה אני מתבכיינת? יש לי זכות כזאת
בכלל? גם אין לי אומץ לחדול, וגם לא לחדול לבכות. וואללה,
יופי.
אוהבת את הצליל של המילה חידלון. כמו שידפון, שיגעון, כימשון.

כישלון.

כתבתי מייל לידיד, הבן אדם האחרון שאני צריכה לקבל ממנו עזרה.
שאלתי אותו איך יודעים אם הדיכאון הוא קליני, איך בכלל מודדים
דבר כזה. כתב לי שהמדד הוא המרחק של הסכין מהוריד, וגם אמר
שאצל נשים דיכאון נפוץ יותר כי עושים לנו סכיני גילוח בצבע
ורוד, וזה יכול לדחוף כל אחד להתאבדות.
יש לו הומור שחור, אני אוהבת אותו.

הוא שאל אותי אם אני זוכרת איך פעם, זה היה לפני עשר שנים
בערך, הלכנו לסרט עמוק ומסובך ואמנותי להפליא, ואני נרדמתי איך
שהסרט התחיל, והוא כל כך אהב אותו ולא הפסיק לדבר עליו כל הדרך
הביתה. זכרתי. זכרתי שפעם היה לי נוח להרדם.

הוא לא חשב שאני באמת מדוכאת כי הוא לא מאמין שאני בכלל אספר
לו משהו כל כך אישי, כי תפסנו מרחק, אבל הוא הבין שקצת רע לי,
וכתב לי שהוא לא ינסה להסיח את דעתי, אבל "תסתכלי למעלה, הנה
ציפור". כל כך הצחיק אותי לקרוא את זה במייל, וחייכתי, ושבריר
שניה אח"כ הוצפתי בפרץ של רגשות שלא ידעתי מה לעשות איתם.  כמו
להיות בחדר חשוך ופתאום מכוונים לך אורות חזקים לעיניים ואתה
מתעוור, אבל עדיין מרגיש כאב, רק לא רואה.
אולי זה מה שקורה לי.  אולי הסתנוורתי מרוב רגשות שהתפרצו,
והלב שלי עיוור עכשיו, אבל עדיין מרגיש כאב, רק לא פועם.

כל כך כעסתי עליו בגלל שהוא הצחיק אותי, אין לו שום זכות לעשות
את זה. הוא בכלל כועס עלי, הוא לא אמור להיות נחמד אלי. בא לי
לנער אותו, להכריח אותו להגיד לי שהוא שונא אותי, שאני חרא של
בן-אדם, שפגעתי בו ושהכאבתי לו. זה נכון. אם הוא יגיד את זה
אני אבין, אני אפילו אשמח. אני באמת חרא של בן-אדם, אבל הוא לא
מוכן להגיד. הוא חזר לדבר איתי, ולהיות נחמד אלי, וזה הכי
אכזרי בעולם. והוא לא מעיז להתקרב אלי באמת, שונא אותי.
אני מתגעגעת אליו. הוא היה אחד החברים הכי טובים שלי, ומכיר
אותי הכי הרבה זמן.

התקשרתי לעוד כמה אנשים.
עם חלק לא יכולתי לדבר כי הם לא קרובים מספיק, עם חלק לא
יכולתי כי יש להם חיים טובים מדי, ובתמורה הם דורשים שאקשיב
להם, ואני לא מוצאת בי את הכח. לחלק בכיתי בטלפון בלי שליטה,
ואחר כך סיננתי את הטלפונים שלהם. הם כועסים, אני מתביישת כי
בכיתי.
באחד פגעתי, אמרתי לו דברים שהוא לא אוהב לשמוע. אולי אני
אכזרית כשכואב לי, וכל כך כואב לי עכשיו. זה לא מצדיק את זה,
אף פעם לא מצדיק את זה.
בכח מנסה לגרום להם לשנוא אותי, וגם מצליחה.