"יש דברים שבאים והולכים.", הוא אומר לך. לכי תסבירי לו שבנית
על זה שיישאר.
את לא תמיד מבינה מה את עושה. לרוב את מבינה באיחור של כמה
ימים, בניתוח מעמיק של מה שהיה. ברגעים כאלה את מוכנה לתת הכל
כדי לחזור אחורה בזמן, רק כדי להגיד את הדבר הנכון, הדבר שכרגע
נראה הכי טבעי בעולם להגיד ולפני יומיים לא עלה בדעתך. את לא
בטוחה שהספקת ללמוד הרבה בחיים שלך, למרות מה שאחרים אולי
יגידו, אבל את כן יודעת שעיתוי זה הכל. שמה שיכל להיות מושלם
אז, הוא היום בבואה ריקה, גיבוב מילים חסרות כל משמעות.
החיים הם מה שקורה בזמן שעושים תכניות אחרות. לפעמים את תופסת
את עצמך ברגע מסוים של מה שראוי להיקרא בעינייך החיים שלך, וזה
לא קורה הרבה. ברגע כזה את אומרת לעצמך לקחת נשימה עמוקה
ולהרגיש, להנציח - לתת לעצמך משהו להתרפק עליו אחר כך.
מרוב שאת מביטה על עצמך מהצד, את לא ממש שם. את יודעת שהאושר
לא יימשך זמן רב, אם ככה אושר מרגיש. שוכבת ערומה, ראשך על
חזהו, מביטה בו ישן, חזהו עולה ויורד, שומעת את הנשימה שלו
מצפצפת כשאויר נדחס החוצה מריאותיו. את רוצה לעצור את הזמן,
אבל אי אפשר לעצור את הזמן. גם את זה את יודעת.
"לגיטימי לטעות המון," הוא אומר לך, "רק אל תעשי את אותה הטעות
פעמיים". לפעמים את לא יודעת אם הטעות הוכיחה את עצמה כמשתלמת,
כי אולי טעית, ואולי את יודעת בוודאות שהגעת לדרכים שאינך
אמורה ללכת בהן, אבל לטעות שלך היה טעם מתוק. ואחר כך נורא.
אחר כך בכית שעות בלי לדעת למה. כי הכל קורס, אבל אולי זה פשוט
חלק מזה.
אולי טוב שצילמת את הרגע הזה בראש.
אולי אם לא היית מצלמת אותו בכזו קפדנות, היית מקבלת תמונה יפה
הרבה יותר.
יש דברים שבאים והולכים. אז מה אם רצית שזה יישאר.