יש ימים שהוא איתי תמיד
כל רגע כל שניה.
אני יכולה להרגיש אותו
לנשום את הריח שלו...
אבל בפנים עמוק עמוק אני יודעת
שהכל זה רק בשבילי, שאני ארגע.
כי כל יום שעובר הוא מלחמה
כל יום מחדש.
לקום בבוקר כשהוא לא לידי,
ללכת לישון ולחכות שעות רק לטלפון ממנו,
שישאל איך היה היום שלי ומה שלומי,
ושאר הפרוצדורה הרגילה.
אבל כשהוא היה מתקשר זה לא רגיל...
כי זה הוא והוא הרבה דברים...
אבל רגיל, ממש לא.
אז בחוסר בררה אני נרדמת,
מבלי להרגיש את הזמן עובר.
מקווה שאולי הוא פתאום יבוא,
יחבק אותי ירעיד לי את הלב כמו שרק הוא יודע!
אז להתעורר באכזבה ולהרדם לתוך כרית ספוגת דמעות
זה לא חיים...
כולם אומרים יהיה טוב כי אצלם אולי באמת זה כן יהיה
אבל אצלי, אצלי זה שונה.
הוא היה היחיד שיכל להרים אותי כשהכל כבר קרס,
להעלות לי חיוך כשהכל כבר היה אבוד.
וכל זה רק במבט. לפעמים לא היינו זקוקים למילים...
ועובר עוד יום במלחמה המטורפת הזאת ואחרי הכל
אכשהו גם אני שורדת את היום שעבר.
הם מסתכלים לי בעיניים, לפעמים אפילו שואלים.
מה שלומך? ואת הפרוצדורה הרגילה אבל בשבילי
משהו שם בפנים עדיין ריק. לא נוגע אותו דבר.
וממשיכים להסתכל לי לתוך העניים לעוד שניה
ולא רואים איך מבפנים הכל נשבר, קורס... לאט אבל בטוח.
ובחוץ, בחוץ הכל אותו דבר, רגיל...
מחייכים, צוחקים מדיי פעם,
יוצאים, שותים, מבלים, אוהבים?
לא. זה משהו שהיה שמור רק לו!
שמת יחד איתו...
אז אומרים שמספיק פעם אחת בלי...
כמה שהם צודקים.
אז לומדים לא להיקשר יותר מדי, להיות תלויים,
כי תמיד יהדהד לי בראש
מספיק פעם אחת בלי. |