יום חמישי בערב, נדיר מאד ששניהם בבית , היא במטבח והוא בסלון.
היא יושבת וחושבת על התקופה שכבר הרבה מאחוריה, מורחת לק על
הציפורניים ומפנטזת על האביר על הסוס הלבן שיבוא וייקח אותה
מכאן, פנים לא מצטיירות לה העיקר שייקח אותה, לא משנה לאן, כל
מקום שהוא לא פה.
הוא גם יושב, רק בסלון, שהוא כמה צעדים מהמטבח, מעביר ערוצים
בשלט הדיגיטלי. גם הוא חושב, הוא יודע שהוא לא מבין אותה כל כך
אבל האמת שהוא גם קצת פוחד לגלות מאבר למה שהוא מחפש, אז הוא
החליט שהוא לא שואל.
פתאום היא קמה ושרה לעצמה, יותר נכון זמזומים כאלה, הוא שואל
ומחייך אליה, היא גם מחייכת, אולי מצא בזה דבר ילדותי בעיניו,
אבל זה היה נחמד.
לפעמים אדם לא יודע מה עובר לו בראש, מה הוא בעצמו חושב, אבל
יש לו מן הרגשה שמשהו רע אולי הולך לקרות.
הם שניהם עדין יושבים שם, בשלווה של ערב, באווירה שקטה
ומדאיגה, לפחות אותה זה הדאיג . הוא נעצר על ערוץ המדע ולמרות
שזה לא ממש מעניין, במיוחד לא בתקופה הזאת של כל המצב. אולי
ערוץ המדע הוא בכל זאת איזו שהיא בריחה, אז אולי זה בסדר.
אחרי שהשכיבה את הילדים לישון גם היא הצטרפה עליה למטבח,
מערבבת ובוחשת. כעבור מספר דקות הציף ריח טוב של טיגון את חלל
הבית. היא הקפיצה את החביתה באוויר ואני בדיוק נזכרתי איך שקפץ
לי הלב כשראיתי אותו בכל מקום שרק הייתי, זה מאוד הפחיד אותי
איך שהכל נגמר פתאום.
הוא העביר ערוץ, הלך לחדר, לקח שקית ונייר דבק, שם את השקית על
הראש, ליפף את נייר הדבק ופשוט חנק את עצמו!
כשגילו שהוא מת הייתי מזועזעת, פתאום נגמרו לי כל המילים, כל
המחשבות. חשבתי, אולי גם הוא ניסה לברוח מהשגרה, מכל המצב,
מהמדינה, מהחיים וגם מהבעיות של עצמו. לא בכיתי, שתקתי, כולנו
היינו המומים, 'איך משדרים דבר כזה בטלוויזיה?!' חשבתי לעצמי.
הוא גרד בראש, והעביר שוב לערוץ המדע.